{ "version": "https://jsonfeed.org/version/1", "title": "Air-Freelance", "home_page_url": "https://air-freelance.com", "feed_url": "https://air-freelance.com/feed.json", "description": "מאת לירון מילשטיין", "favicon": "https://air-freelance.com/static/media/favicon.png", "author": { "name": "לירון מילשטיין", "url": "https://twitter.com/lironmilstein" }, "items": [ { "title": "היום הראשון של שולי בחו״ל", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/beginning/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/beginning/", "content_html": "
מגן יבנה לרמת גן, משם לתל אביב ואז: אירופה. כך נראה היום הראשון של הכלבה המעופפת בחו״ל:
\n מפה הכל התחיל: יום ראשון בשבוע, יום אחרון של שמש, עם שולי ב-Mauerpark בברלין, כמו אחרונות התיירות\n\nעדכון 2020: אף אחת לא תיארה לעצמה שכמה שנים מאוחר יותר נעבור להתגורר בברלין, שימי השמש יהיו רבים מימי השלג ושצבעה של שולי יהפוך כמעט לבן.
\n" }, { "title": "השער לאירופה", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/puerta-de-europa/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/puerta-de-europa/", "content_html": "באחד הימים החלטנו לעלות על המטרו ולרדת בתחנה ששמה מצא חן בעינינו: פלזה קסטיליה (Plaza Castilla), שרק מאוחר יותר למדנו שמבטאים את שמה ״קסטייה״. כשיצאנו, גילינו שמעל ראשינו מתנוססים שני בנייני ענק: מגדלי KIO, שמתנשאים לגובה 115 מטרים על פני 26 קומות.
\nהבניינים, שנקראים גם ״השער לאירופה״ (Puerta de Europa) שייכים כיום לבנק קאחה (Caja) מדריד ולחברת ריאליה (Realia) הספרדית, והם תוכננו על ידי שני אדריכלים אמריקאים: פיליפ ג׳ונסון (Philip Johnson) וג׳ון בורג׳י (John Burgee).
\nבאמצע הכיכר ניצב אובליסק עצום מוזהב, Obelisco de la Caja, שתוכנן על ידי סנטיאגו קלטרווה (Santiago Calatrava). האובליסק, שהוזמן לציון 300 שנה לייסודו של הבנק, אמור היה להתנשא לגובה 120 מטרים, אך כיוון שהוא ניצב מעל מנהרות כבישים שעוברות מתחת לכיכר, הוחלט לעצור ב-92 מטרים בלבד.
\nאחרי שסיימנו להתפעם ומעט להיבהל מנטיית המגדלים על צידם ומהאובליסק שניצב במרכזם, נכנסנו לפארק קטן - Cuarto Depósito park, השייך ל-Canal de Isabel II, הגוף שאחראי לניהול כל ענייני המים בקהילת מדריד. הגן קטן, נעים לשיטוט ומספק מרגוע לנפש אחרי אימת המגדלים.
\nחזרנו לשם אחרי זמן מה, בעקבות הצפייה בקומדיה השחורה The Day of the beast (ובספרדית: El día de la Bestia), של הבמאי תושב העיר Álex de la Iglesia. וגם קצת כי רצינו ללכת לתערוכה של דיוויד הוקני שהציגה בקנאל איזבל. הסרט, שנעשה ב-1995 הצחיק אותנו נורא, וגרם לנו לראות את המגדלים באור קצת שונה. אם כי לא פחות שטני.
\n" }, { "title": "בואי לריו, נשכח הכל בינתיים", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/rio-madrid/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/rio-madrid/", "content_html": "אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בערים רחוקות, זו כמות השטחים הירוקים שיש בהן. היכולת לצאת לטייל לבדך, עם חברים או עם הכלב, במרחבים אינסופיים של ירוק ואוויר צח (ולפעמים, בערים מתוקנות במיוחד, אפילו לראות נהר קטן), היא משהו שבתל אביב צריך האדם לעשות מאמץ מיוחד כדי ליהנות ממנו.
\n\nבאחד הימים, בתחילת הביקור שלנו במדריד, הלכנו לבדוק את המרכז לאמנות עכשווית בעיר, המטדרו, אך כיוון שהיה זה יום שני, שבו כל החללים סגורים והפעילויות מושבתות, התחלנו לשוטט ברחבי המתחם ואז גילינו את הפארק (חזרתי לשם אחר כך לבד, ויצאה מזה כתבה חמודה).
\nהפארק - The Madrid Río שמו - מחבר בין האזור הדרום-מזרחי של מדריד לבין מרכזה, ומתפרש על פני 6,490 דונם מלאים במשטחי דשא, גינות מהונדסות (שמזכירות את פריז), מתקני ספורט, מתקני שעשועים לילדים ונהר אחד, המנסאלס (Manzales), שכמו קם לתחיה.
\nהצטערתי נורא שלא לקחנו איתנו את שולי.
\n" }, { "title": "יום בקרטחנה, אולי זה כל מה שצריך", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/cartagena/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/cartagena/", "content_html": "אני לא יודעת אם יש מה לעשות בקרטחנה (Cartagena) יותר מיממה, כי לא ביליתי שם יותר. הגענו בצהרי יום שישי לפנסיון בינוני, שכל מה שהיה כתוב עליו באינטרנטים היה נכון, וזה היה בסדר. השארנו את התיקים ויצאנו לשוטט מעט בעיר.
\n\nגילינו עתיקות שהזכירו את קיסריה, מצפה שמשקיף על הים ועל חניון של צוללות, פגשנו טווס, ירדנו למטה, טיילנו במרינה*, וגילינו עיר שיש לה פוטנציאל ליממה נחמדת.
\nהסיבה האמיתית להגעתנו היתה ״השביל הצבאי״ באיזור המגדלור של פורטמן ביי, אך היה נחמד לבלות ערב בעיר שחגגה לה איזה מועד נוצרי שלא ידענו על קיומו.
\n\n*רוני שני כתבה על המסוף הימי של קרטחנה במגזין reDesign, שירד מהאוויר:
\nקרטחנה היא אמנם לא יעד תיירותי מובהק, אבל עיר החוף הזו, בדרום ספרד, עוברת בשנים האחרונות תהליך פיתוח מואץ.
\nאחד הפרויקטים המעניינים שנבנו שם בשנה שעברה היא ההרחבה של המסוף הימי במרינה היפיפיה של העיר.
\nהפרויקט, שתיכנן האדריכל מרטין לחרגה (Martin Lejarraga), כולל מספר ביתנים הניצבים על הטיילת, ממש על קו המים, ומתפרשים על פני למעלה מ-11 אלף מ״ר. ״זהו שטח ציבורי רב-שימושי, שאמור לשרת גם את מי שיוצאים לשיט וגם את אזרחי העיר״, מסביר לחרגה.
\nהמבנה בולט למרחוק הודות לגג: משטחי בטון שחלקם העליון מחופה פסיפס קרמיקה השואב השראה מקרקעית הים.
\nכאשר מתקרבים אל הטיילת ניתן לראות שמתחת לחיפוי מסתתרים מספר חללים, המשרתים פונקציות שונות: ביתן אחד משמש כנקודת מידע לתיירים ושניים אחרים משרתים את המשטרה המקומית ואת רשות הנמלים; בהמשך נמצאים מרחבים מוצלים, הכוללים גן שעשועים וספסלים המשקיפים אל הים ואל המצוקים סביב; ובאמצע - שני ביתנים פתוחים, ״כיתת הים״, שקירותיהם עמוסים איורים וטקסטים על הדגים ושאר היצורים, שבמימי הים התיכון.
\nהעבודה על הפרויקט, שזכה לשבחים מקצועיים והיה מועמד (יחד עם פרויקט נוסף של לחרגה, Espacio Público en Torre Pacheco) לפרס Architizer A לשנת 2013, נמשכה שנה ועלותו הסתכמה ב-1,630,000 אירו. לחרגה, אדריכל מקומי שהקים את המשרד שלו ב-1991, מתמחה בפרויקטים ציבוריים רחבי היקף, שכמו המסוף, מצליחים לשדר קלילות ונימה של שובבות הודות לשימוש בצבעוניות ובחומרים המדגישים את הסביבה לא פחות מאשר את הבניין עצמו.
\n" }, { "title": "דיאטת חוליה", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/ladichosa/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/ladichosa/", "content_html": "במדריד לא קל למצוא מקומות שאפשר לשבת ולאכול בהם עם כלבך. במרבית המקומות מתנוססים שלטים המודיעים לנכנס בשעריהם כי העישון אסור וכך גם כניסת כלב. בימים הראשונים הסתובנו ארוכות בחיפוש אחר מקום שייתן לנו להיכס עם שולי, וכל מה ששמענו היה Perro no. בשלב מסוים הבנו שנכנסו לדיאטת חוליה (שמה של שולי בספרד), שמשמעה - לכו לכן, ככל יכולתכן, עד שתישברו ותחזרו לאכול בבית. לעיתים היתה מספיק שמש כדי לשבת בחוץ, לעיתים קנינו משהו ואכלנו בהליכה, אבל רוב הזמן נשארנו רעבות.
\n\nיום אחד עברנו במקרה באיזו פלאזה, אחת מיני רבות, וראינו דיינר המבורגרים שנראה טעים. לא היינו רעבות, והחלטנו לזכור אותו ליום אחר. כשהבטנו על הדלת גילינו מדבקה קטנה ששינתה הכל: כשחזרנו לדירה, חיפשתי את האתר שהמדבקה הפנתה אליו, וגיליתי שהבעיה קטנה שלי משותפת לקהילה שלמה של אנשים שרוצים להיות עם הכלבים שלהם במסעדות, בבנקים, באוטובוס ובכלל. עד עכשיו לא הבנתי למה יש להם מספרות לכלבים מפונפנים, אבל אין מלחמה על הזכות לתת לכלב שלך חתיכת חמון מהטאפאס שקיבלת ליד הבירה. לפחות עכשיו אני יודעת לאן ללכת כדי לאכול (אפילו עכשיו אני יושבת במקום כזה, ושולי קיבלה הרגע חתיכת משהו טעים, שעושה לה קחק קחק בשיניים).
\nאת הבורגר עוד לא דגמנו, אבל המקום הראשון שישבנו בו, La Dichosa, היה תחילתה של ידידות מופלאה וסופה של הדיאטה. זה היה בערב שבו נערך עוד-משחק-מרגש בין ריאל מדריד לברצלונה, הכבישים הראשיים היו ריקים והרחובות שקטים, למעט קריאות שבר, שמחה או תדהמה שעלו מהבתים ברחוב הצר. אכלנו קצת מנות ראשונות, סלט לעיקרית כי כבר היינו מלאות (הדיאטה כיווצה לנו את הקיבה) שתינו מלא יין מצוין, וחזרנו לשם כעבור כמה ימים עם החבר שלנו ממדריד ושוב אכלנו, הפעם גם עיקריות.
\n\nעדכון 2014: שנה וחצי אחרי חזרנו למקום, אכלנו את אותן המנות ושמחנו לגלות שלא רק שהמקום הפך ליותר פופולרי בקרב המקומיים, איכות האוכל לא נפגמה ולו במעט. הודינו למלצר בספרדית רצוצה, וקצת גוגל טרנסלייט, והוא אמר שהוא זכר אותנו בגלל שולי שתמיד לבשה מעיל, והניחה את ראשה על השולחן.
\n" }, { "title": "אורחים בביתם במדריד", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/huevos-a-la-flamenca/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/huevos-a-la-flamenca/", "content_html": "היום מלאו כמעט חודשיים לשהותנו במדריד. חודשיים שבמהלכם אספנו כמה חברים. אצל אחת מהן אנחנו בעצם מתגוררות, אבל היא עברה לגור עם חבר שלה במרחק הליכה קצר מהדירה. באנו לדירה שלה לשמונה לילות, ומצאנו את עצמנו נשארות פה כל עוד היה חדר פנוי בדירה. מפעם לפעם היינו מתחילות ביננו שיחה קצרה, שאלות על הדירה, ניסיונות להבין כל מיני עניינים בתרבות ובנורמות החברתיות במדריד, ומשם תהיות על החיים בצל הכנסיה, והחיים בארץ הקודש.
\nכשסבלנו בדרום, היא ובן זוגה השאירו לנו את הדירה שלהם לשני לילות, ללא תשלום, בזמן שהיו מחוץ לעיר. לפני ואחרי הם הזמינו אותנו לארוחה, הראשונה - כי היא אוהבת לבשל, והשנייה - כי הוא אוהב לעשות ברביקיו, ובדיוק הגיע האביב.
\n\nחברה שבאה מארץ הקודש הביאה טחינה, והכנו שקשוקה, לצד סלט קצוץ, טחינה, לחם, ושאר ירוקים. היינו מאוד גאות במטבח הארץ ישראלי שלנו. ואז היא שאלה, על פי הריח, האם זה ביצים על עגבניות, עם שום, בצל ופלפלים, ועניתי שכן, ואז היא אמרה - a la flamence huevos, ואנחנו נדמנו.
\n" }, { "title": "יום יפה בסן סבסטיאן", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/beautiful-day-in-san-sebastian/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/beautiful-day-in-san-sebastian/", "content_html": "היה זה יום שמש יפה, אחרי רצף של אפורים וגשומים. נסענו למעלה משעתיים, ברכבת נוחה למדי, עם שולי בלי התיק, וראינו קצת מהחבל הבאסקי. שעתיים ומשהו שהנוף שנשקף מהחלון, גרם לי לרצות לרדת כמעט בכל תחנה, ופשוט להישאר שם. אחר כך התחלתי לנסות להבין תוך כמה זמן, אנשים שעוברים שם מדי יום, מפסיקים להתפעם מהנוף. מתי הם מפסיקים לעקוב אחרי פיתולי הנהר, או לחפש את סימני העונה שהחלה בעצים ובשדות?
\n\nהנסיעה האיטית הייתה מתישה, אך הפילה עלי שינה קלה, כמעט עד שהגענו לסן סבסטיאן. זה היה יום מושלם, עם רוח נעימה מן הים, ושמש שעוררה געגועים למשקפי השמש שנותרו מאחור. שולי מצאה עד מהרה צ'וריסו עסיסי, וגדול, שנותר על הרצפה, ולקחה אותו איתה להמשך הטיול.
\nאנחנו אכלנו כריכים עם גבינה שסחבנו כל הדרך ממדריד, וחמון קדוש שקיבלנו מהשותף הגליציאני שנפרד מאיתנו עם שי. שוטטנו לאורך החוף, לעבר מבנה שרצינו לראות, ואז סתם תהינו וטעינו ושוטטנו לנו ברחובות העיר. יפה שם, ובני האדם שם נראים שמחים, ומרוצים מהחיים.
\n" }, { "title": "ולנסיה: עיר שחיה ממסיבה למסיבה", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/valencia/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/valencia/", "content_html": "את הסיפור של ולנסיה סיפרתי כבר בעבר, ולכן אין מקום להכביר מילים, אלא רק להראות את מה שעוד יש לה להציע.
\nהחוויה שלי הייתה קצרה ונדמה היה שאין בה הרבה מה להציע לי, אבל אולי זה כי לא באמת ראיתי אותה. מה שבטוח, אם אתם מגיעים לשם, אל תפספסו את הביקור בפארק, במקום שבו שכן בעבר נהר הטוריה (Turia), לפני שהוסת למקומות אחרים בעיר, ושבאחד מקצותיו שוכנת שכיית חמדה אדריכלית, ה-city of art and science.
\n" }, { "title": "הפולניות הגיעו לוורשה", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/warsaw/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/warsaw/", "content_html": "בסוף זה קרה. במקור תכננו להמריא כבר ביוני מישראל ישירות לוורשה, אבל מחירי הכרטיסים הרתיעו אותנו, ובמקום זה נסענו לנופשונית בניקוסיה. משם המשכנו לווינה, קפצנו לזלצבורג ובסוף, אחרי שמונה שעות ברכבת שהתישה למחצה, הגענו לוורשה.
\nביומיים הראשונים שררו פה 36 מעלות נחמדות, ואת מיטב זמננו בילינו בבית או ב-LIDL השכונתי, מצטיידות במזון ובירה ונהנות מהמזגן היחסי. ביום השלישי השמש הסתתרה ועננים כיסו את השמיים. סיימנו לעבוד ויצאנו לדרך על טראם מספר 9, מהשכונה שכוחת האל לכיוון העיר. קצת לפני הוויסלה, הנהר העצום שחוצה את העיר, ירדנו לנו והתחלנו ללכת ברגל. כשהתחיל לרדת גשם, חיפשנו ומצאנו מחסה.\nבהמשך הדרך גילינו קבר של אלמוני.
\nאבל הדבר הכי מגניב שמצאנו בדרך היה מוזיאון הצבא הפולני. אין לי שום מושג מה יש בפנים, אבל בחצר שלו יש שפע של כלי מלחמה מתקופות שונות. משמח עוד יותר, שהכניסה לחצר חופשית וחינמית, ואפשר לשוטט שם בין טילים למסוקים, פצצות לטנקים.
\nבשלב הזה כבר הייתי ממש רעבה, בכל זאת - חמודון אחד לארוחת בוקר זה רחוק מלספק. אז עצרנו במאפיה עם ריח של חנוכה וקניתי סופגניה עם שקדים, פיצוי על כל החנוכות שלא חגגתי. שולי הסתפקה באהבת העוברים והשבים.
\n\nאחר כך הלכנו והלכנו, נכנסו לחנויות, יצאנו מפייפרייריות, ואחרי עוד שעתיים של סיבובים עצרנו לאכול ארוחת צהריים. השעה היתה חמש. הלכתי על ההמלצה של ״לא נהנינו״, והתיישבנו לאכול בזפיאצק. זה נראה כמו מלכודת תיירים קלאסית: שלטים גדולים עם תמונות שמזכירות מסעדות אסייתיות מפוקפקות במדריד, מלצריות בלבוש ״אותנטי״ משעשע ושלל סניפים ברחבי העיר. אז כן, מדובר במקום מסחרי, אבל לפחות טעים.
\nאחרי שנתנו זלוטי לנגן האקורדיון הצעיר והדי-מוכשר, שחצה את הכביש להרעיש מקרוב, חזרנו הביתה.
\n" }, { "title": "גברים אמיתיים רוקדים (בלט)", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/real-men-dance-ballet/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/real-men-dance-ballet/", "content_html": "לזלצבורג הגענו ממש במקרה אחרי שחיפשנו מגורים בווינה, ונעזרנו בחברים, משפחה ובאינטרנטים כדי למצוא מקום לינה מוזל. אמא סיפרה שיש לה מכרה בזלצבורג, שאולי תוכל לעזור לנו, ואחרי חלופת מיילים עם אשה שמעולם לא פגשנו, קבענו תאריך לשבוע בעיר המלח. אז גם הבנו שאנחנו חייבות לקנות כרטיס ולמצוא מקום בווינה, שסיפורה יסופר בפוסט אחר.
\nלזלצבורג נסענו ברכבת הכי מעולה שנסעתי בה אי פעם, חוץ מהרכבות ביפן שכבודן במקומן מונח: ממוזגת, נוחה, עם קפיטריות קטנות בין כל כמה קרונות, דיילות ידידותיות שעוברות ומציעות קפה, אינטרנט אלחוטי, ואפילו קרון עישון קטן וחביב. אם זה היה תלוי בנו, לא היינו יורדות בכלל מהרכבת, ופשוט נוסעות בה בקו וינה-זלצבורג-וינה-זלצבורג עד סוף חיינו.
\nאחרי שנכנסו למתחם המגורים, החולק את השטח שלו עם מיסיון נוצרי, מצאנו את נילי גלזר, ישראלית שחיה בזלצבורג, ומנהלת בשנים האחרונות את סדנת SIBA (Salzburg International Ballet Workshop), המארחת רקדני בלט צעירים מכל העולם לכמה שבועות של שיעורים עם מורים מן השורה הראשונה, ביניהם דוד דביר הישראלי, פיטר ברויר רקדן העבר הגרמני ופבריס אדלמן שמגיע בכלל ממחול מודרני וחי במדריד.
\nבאחד הימים, אחרי שני סשנים של אימון וחזרות, הצטרפתי לעשרות המשתתפים בסדנה להאזין להרצאתו של פיטר, שלדעתי איש מהם לא נולד עדיין בימי הזוהר שלו כרקדן. פיטר נולד ב-1946 ב-Tegernsee אשר בבוואריה, ואביו היה הפסנתרן והמנצח ברונו פיטר ברויר, ילד פלא בפני עצמו. בגיל 12 הוא התגלה כפסנתרן ובגיל 18 נתבקש לנגן בפני המפלגה הנאצית. אביו בחר שלא לשתף פעולה, והשיב: ״I don't play for you pigs״. האב, שמצא את עצמו במחנה ריכוז, אמר לבנו שינסה למצוא לעצמו מקצוע שאינו קשור לעולם הבידור, אך פיטר בחר בגיל 11 ללמוד לרקוד בלט.
\nהמשך סיפור חייו של פיטר רצוף בהרפתקאות: בגיל 13 הוא הצטרף לבלט המלכותי של מינכן, ובגיל 17 קיבל חוזה מ-Balanchine's New York City Ballet. באותה התקופה לא ניתן היה לעבוד כזר בארה״ב, ופיטר התבקש למלא בקשה לוויזת הגירה. פיטר, אחרי מסע ארוך באונייה ששטה מהמבורג, שאל את הפקידים אם העובדה שהוא מהגר לארה״ב עלולה להביא לגיוסו למלחמה בוויאטנם. התשובה שהוא קיבל ״בעיקרון כן, אבל סביר שלא״, לא הספיקה לו, והוא עשה את דרכו חזרה. שנים אחר כך הוא הגיע לניו יורק, ונשאל האם הוא ילד הפלא שחיכו לו ומעולם לא הגיע. הסיפור ממשיך בעזרתו של אריסטוקרט רוסי שחיבר אותו לאריך וולטר בדיסלדורף, ואחרי שנה הפך לסולואיסט.
\nעד גיל 42 פיטר המשיך לרקוד, והיה לאחד הרקדנים הידועים ביותר בעולם. כשפרש החליט לקנות לעצמו חווה, כיוון שרצה חיים שלווים ורגועים יותר מכל מה שהיה לו עד כה. שלושה חודשים מאוחר יותר הוא סיפר ש״נמאס לי מריח החרא של הסוסים״, והוא פנה לכוריאוגרפיה, ומ-1991 הוא מנהל הבלט של זלצבורג, ובחודשי הקיץ הוא המנהל האומנותי של SIBA.
\nהחלק הכי מפתיע והכי משעשע בזלצבורג היו החברים החדשים שהכרנו. בארוחות הבוקר ישבנו בשולחן המורים, עם נילי, פבריס, דוד, כמו גם רודיקה ולנה - הפסנתרניות, ובערבים שוחחנו עם הילדים. בהתחלה, ולדעתי גם בסוף, אף אחד לא ממש הבין מה אנחנו עושות שם, אבל זה לא הפריע להם או לנו להתחבר. שולי, כמו תמיד, עשתה את הקשר הראשוני, ומבחינתה זו הייתה המסיבה הכי טובה של השנה (לפחות מאז מסיבת הפרידה האחרונה שעשינו). הכלבה הזו דפקה ריצות סולו נרגשות מחוץ לחדר האוכל, רצה לברך את הילדים בשובם מיום ארוך, ודאגה שכל אחד מהם יעניק לה תשומת לב.
\n\nבין כל המשתתפים היו גם שישה ישראלים, שלושה בנים ושלוש בנות שהיו הראשונים לדבר איתנו, אחרי שעבר להם ההלם הראשוני שעוד מישהו מבין מה הם אומרים ועל מי. ההתחברות איתם הייתה מפתיעה ביותר: הם בגיל של אחי הקטן-קטן, הם ישראלים, הם רקדנים ואני לא מבינה בזה כלום, והם בגיל של אחי הקטן-קטן. ולמרות כל הסייגים הללו, מצאנו את עצמנו יושבות איתם בערבים, חולקות איתם יין (באוסטריה זה חוקי), ונקשרות ולו לרגע, לחבורה המצחיקה שהם.
\nבאחד הלילות ישבנו איתם בספסל הפיקניק שנמצא במגרש הגדול, וזה היה אחד הערבים הכי מצחיקים שעברתי מזה זמן. אוהד הוא הגדול מכולם (18) והוא כבר חתם על חוזה בגרמניה לשנה; אופק (16 בחודש הבא) גר בת״א אבל בכלל בא מנתיב השיירה והוא אחד הילדים המצחיקים והקורעים שיש בעולם הזה; מיטל עם העיניים היפות שתקה לרוב, אבל הקשיבה כל הזמן; איתי (17 בחודש הבא) שאל והתעניין וגם היה קצת המבוגר האחראי בחבורה. ישבנו איתם ועם שון החמודה, ופטריק האמריקאי שהתרגש נורא למצוא פחית ג׳ק וקולה, ערבבנו משקאות וסיפורים. בשלב מסויים קראנו גם לפבריס, שכולם קצת מאוהבים בו ובדיוק חזר מערב בירה וספר על נאצי להצטרף אלינו, ובסוף הבקבוק הלכנו כולם לישון.
\nאני לא מתיימרת להבין דבר בבלט בפרט או במחול בכלל. מבחינתי כל הרקדנים בעולם מדהימים ומרהיבים מעצם העובדה שהם יכולים לעשות דברים שאני לא. רציתי לשאול אותם יותר, את הבנים, על הבחירה בלימודי בלט, ואיך המשפחה והחברים מתחייסים לזה, כי גם אם בעולם זה לא חריג להיות רקדן בלט ממין גבר, בישראל המיליטריסטית אני מניחה שהדברים קצת שונים. אבל בסוף נגמר השבוע בבית ההבראה של SIBA, נפרדנו בחיבוקים ונשיקות מכולם, והמשכנו במסע.
\nהעיר פורטו רק נראית קטנה, אך מלבד עליות ומורדות המאריכות את הדרך, יש מה לראות בה גם מעבר למרכז. הגענו לעיר ביום שלישי בשעה 6:00 בבוקר שעון מקומי, קרי - שעתיים לפני שעון ישראל. אחרי כמעט 20 שעות ברכבות (שלוש), כמעט ללא שינה, ירדנו בתחנת הרכבת וגילינו ששכחו לרשום דברים חשובים, כמו כתובת הדירה אליה פנינו מועדות. בקפה התחנה, שם נאלצנו להחביא את שולי מתחת לשולחן, מצאנו רשת פתוחה, רשמו את הדרוש לנו, ויצאנו לדרך. מונית עם נהג לא דובר אנגלית לקחה אותנו לקפה שמתחת לדירה, שם המתנו ועבדנו עד שהיא הייתה מוכנה לקבל אותנו.
\nבשעות הצהריים המוקדמות קיבלה את פנינו קלרה, בעלת הדירה מסבירת הפנים, שגם נתנה לנו כמה המלצות לשכונה, לפני שיצאנו לצוד מזון. בחרנו לשבת באחד המקומות המקומיים באזור השוכן על גבול המרכז, וגם שם קיבלנו יחס חביב ומזון שמנמן ומשובח. המלצר הנחמד הציע לנו לקנח בקפה, אך פנינו מועדות היו לסיאסטה, כפי שנהוג בחצי האי האיברי.
\nאחרי מנוחה קלה יצאנו לכיוון נהר הזהב, ה-Douro, שחוצה את העיר לשני חלקים ונשפך לים האטלנטי. שוטטנו מעליו ולאורכו מהשכונה ועד העיר העתיקה, עד שקצת עייפנו, וחזרנו לכיוון הבית. הבית, איזו מילה מצחיקה שמשנה את המיקום שלה כל כמה ימים.
\nהעיר הזו מלאה שחפים. זה נחמד להתעורר לצלילם בבוקר.
\nחמש דקות מהבית מצאנו את ה״מנזר״ שלנו, Snack Bar Guedes, עם בירה אחת, יין לא ממותג, ופרניל שהוא אחד הכריכים הכי טעימים שאכלתי בחיי, שכל מה שיש בו זה חתיכות חזיר צלוי ברוטב בירה ועגבניות. הבשר כה נימוח, והרוטב כל כך מושלם, שהלחם (יצירת מופת בפני עצמה) לא צריך שום דבר נוסף בתוכו. כבר שלושה ימים שאנחנו מקפידות לאכול אחד כזה, לפחות, ביום.
\nאת ערב ראש השנה העברנו בניחותא. שוטטנו בחלקים אחרים של העיר, עברנו בשוק מט לנפול Mercado do Bolhao, בבית העירייה אשר ב-Pacos do Concelho. כל המבנים בדרך, בשדרת Dos Aliados יפים וישנים, כמו העיר הזו. פסלים חצובים בהם, זכר לימי תפארת, אך העזובה מסביב, והיעדר השימור מזכירים למבקר ולגר בה שהמשבר רחוק מלהסתיים. אחרי ביקור בפארק Cordoaria עלינו על טראם ישן, שממש כמו בימים עברו, אנשים קופצים עליו מהצד ותופסים טרמפ, וחזרנו הביתה לאגור כוחות להמשך. את הערב העברנו שוב במנזר המקומי, שתינו המון, אכלנו דברים מוזרים ואיחלנו זו לזו שלא נצטרך לשלם בשקלים בשנה הקרובה.
\nשתינו הרבה, וצנחנו לשנת לילה מוקדמת ומתוקה, עד שהתעוררנו באמצע הלילה לרעש הכי אהוב עלי בעולם: סופת ברקים ורעמים וגשם.
\nוהיום היה יום חופש, אפילו לפרילנסיות, אז יצאנו מוקדם לעבר המוזיאון לאמנות מודרנית Fundação de Serralves. החלק הכי מלהיב של המוזיאון, שאותו בנה אלוורו סיזה הפורטוגזי, הוא הגן שלו, שהוא עצום ומרתק. התחלנו את המסלול בפסל של Richard Seraa, שאני מחבבת עוד מהגוגנהיים של בילבאו, עברנו דרך חווה חקלאית עם סוס, חמורים, כבשים ומיני בעלי כנף, עצי חבושים וערמונים, עברנו באגם חמוד עם ברווזים ודגי זהב, הגענו לבית מפואר - Serrvales Villa, שבעבר היה שייך למשפחה פרטית והיום הוא פתוח לציבור. גם בתוך הבית עצמו יש תערוכות של אמנות מודרנית מתחלפות, אך הכיף הגדול באמת הוא פשוט לשוטט בחדריו הריקים. בהמשך הגן מצאנו עוד יצירות אמנות חביבות, אך האושר הגדול באמת היה פסלו של קלאס אולדנבורג, שמאז שקראתי עליו במסגרת התחקיר על ויטרה, התאהבתי ורציתי לראות שוב את הפסלים הגדולים, המטופשים והחינניים שלו.
\nבדרך חזרה עצרנו להתבונן במבנה של Casa da Musica, מבנה מרשים ומגניב ביותר שבנה רם קולהאס, ששווה לצאת בשבילו מהמרכז. בדרך חזרה הביתה החלטנו להיכנס גם למוזיאון הצילום (הכניסה חינם לכולם), השוכן במבנה שעד שנת 1974 שימש כבית סוהר. בקומה השלישית אפשר לראות את העיר מלמעלה, ולסמן על הדרך V על הקתדרלה, שלמי יש כוח ללכת לראות אותה.
\n\nחזרנו הביתה לשולי הקטנה, לקחנו אותה למנזר לאכול ארוחת צהריים וערב, וחזרנו הביתה עם בקבוק יין שעולה 2.15 אירו. מחיר מצחיק.
\n" }, { "title": "בולוניה בשתיים", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/il-due-in-bologna/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/il-due-in-bologna/", "content_html": "מאז שהתחלתי לטייל איתה באירופה כמעט ולא בילינו בנפרד. היה איזה חצי יום במדריד שהלכתי למטדרו לבדי, אולי היה עוד משהו, אבל לא כזה שראוי לציון. זה מוזר לטייל בלעדיה, זה מוזר לטייל לבד עם שולי, זה מוזר להיות קצת לבד. אבל זו הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שאני מוצאת שיש בי כוחות לכתוב, כי יש לי קצת זמן לחשוב לעצמי. החלטתי לקחת חופשה של כמה ימים מפירנצה, מדירת השותפים, ונסעתי לגלות בעצמי את בולוניה. הכלב ואני הגענו אתמול אחרי הצהריים, ואחרי שהנחנו את החפצים במלון יצאנו לשוטט.
\nאני לא ממש זוכרת איך קראו לכל המקומות שעברתי בהם, אני זוכרת שהסתובבתי סביב עצמי שוב ושוב ושוב. מרכז העיר כל כך קטן, שלא משנה כמה ניסיתי להתרחק ממנו, ולגלות רחובות חדשים, מצאתי את עצמי בכל מקום לפחות פעמיים אם לא ארבע. זה היה מצחיק רוב הזמן, אבל היו רגעים שכמעט עמדו דמעות בעיניי, כי כבר הגיעה העת לאכול ארוחת ערב, ודווקא את האזור עם המסעדות שהריחו ממש טוב לא הצלחתי למצוא.
\nכשהרעב עוד לא התעורר בי מספיק, עצרתי לכוס יין בבר בשם Senza Nome אם עד לפני חודש וחצי עוד הייתי מגמגמת בבקשי כוס יין באיטלקית, הרי שהפעם כבר הייתי מוכנה עם הר' המתגלגלת, והבבקשה והתודה וכמה זה עולה. זה לא כל כך עוזר כשכל הברמנים והמלצרים במקום חירשים, והלקוחות מצופים לתקשר בשפת הסימנים. אבל הצלחתי. כשחיפשתי אחר מקום לאכול נקלעתי להדלקת נר ראשון של חנוכה. יהודים, הם בכל מקום, והם לא יודעים את הבית השני של ״הנרות הללו״. הרבי דווקא כן.
\nאת ארוחת הערב - טליאטלה ראגו קלאסי, אכלנו במסעדה שנכנסו אליה אחרי שמקומי מבוגר ומהודר יצא ממנה. האוכל היה טעים מאוד אבל לא יותר מזה, אך כיוון שהייתי כבר כה רעבה זה היה מושלם. כוס יין לבד אי אפשר היה להזמין, אז אחרי עוד 1/4 קנקן יין אדום חזרנו קצת שיכורות למלון.
\n\nהבוקר אחרי העבודה שמנו פעמנו לראות את העיר ביום, אחרי שראינו אותה בלילה. הפעם כבר קצת הכרנו את הרחובות, וקצת פחות הסתובבנו סביב עצמנו. הייתה לנו תוכנית סדורה עם רשימת מקומות שיש לבקר בהם, לפי שעות פתיחה, אבל אז ראינו את הכניסה למגדל הגבוה. זה מסוג הדברים שאני תמיד רוצה לעשות, אבל אף פעם לא באמת עושה, אולי חוץ מאיזו פעם אחת בטיול בהולנד עם סיון. לטפס יותר מדי מדרגות בשביל להגיע לפסגה. שולי, ברת מזל שכמותה, הורשתה להיכנס איתי, ואני - ברת מזל שכמותי - נכנסתי בחינם בזכות תעודת העיתונאי (לאנשים שיש להם עבודה אמיתית שמכניסה כסף אמיתי זה עולה 3 אירו). שכחתי למדוד כמה זמן לקח לנו להגיע למעלה, הייתי צריכה להתרכז במדרגות העץ הישנות, שרובן בעלות פוטנציאל החלקה. לעשות את זה עם כלב פחדן זה קצת יותר מורכב, אבל שווה כל רגע. באמצע הדרך פגשנו ילד יפני קטן, שפחד להמשיך לעלות והתחבא מתחת לגרם המדרגות. חיכינו איתו עד שאימו האמיצה חזרה, והמשכנו לטפס. הירידה, אגב, הרבה יותר מפחידה מהעליה.
\nאחרי ששתיתי קפה קטן כפיצוי על עוגמת הנפש, קניתי מאפה גורגונזולה ופרשוטו ב-Atti Panificio, מאפייה שפועלת מאז 1880 והיה שווה להשאיר את הכלב בחוץ. שוטטנו ב-Piazza Maggiore, שבסמטה קטנה שיוצא ממנה, מצאנו פסלי רחוב מקסימים של Leonardo Lucci, ועשינו את דרכנו לשתי גלריות. הראשונה הייתה פתוחה, אבל מאכזבת ביותר, והשניה התבררה כמוזיאון כך שלא יכולנו להיכנס שתינו, וממילא לא רצינו. במקום זה מצאנו גן חמוד, ואחריו עוד אחד, וחזרנו למלון לנוח.
\nבולוניה מקסימה וכיף לשוטט בה, אפילו במעגלים מתסכלים. הדבר היחיד שחסר בה אמור להצטרף אלינו מחר, ואם לאו - בשבת חוזרות הביתה.
\n" }, { "title": "כמה כיף שם בנהר של סביליה", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/mi-nina-se-fue-a-la-mar/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/mi-nina-se-fue-a-la-mar/", "content_html": "אחד הדברים שגורמים לי להרגיש שהגעתי הביתה כשאני במקום אחר הוא כשאני יכולה לנסוע למקום אחר, רק איתה, ולהשאיר את הכלב מאחור אצל אנשים שאני יכולה לסמוך עליהם. במדריד זה היה כל כך נעים ונוח שמצאנו את מרילו, בעלת הדירה שלנו המהממת, שבשתי הזדמנויות שונות שמרה על שולי. באחת הפעמים היה זה כשנסענו ל-48 שעות בסביליה, בירת הפלמנקו של ספרד. 48 שעות של שמש יוקדת וסדר יום משונה: השכמה מוקדמת לשוטטות עד השעות החמות, מנוחת צהריים, ויציאה חוזרת אחרי שהשמש שוקעת.
\nאת השעות הראשונות הקדשנו למקום ששירים רבים נכתבו עליו, הנהר של סביליה, גוואדאלקיוויר (Guadalquivir). צד אחד שלו קסום ומלא התרחשות: טיילת עם רצים; כלבים; מוזיאון ימי; שיט תיירותי. צידו השני, הרחוק יותר ממרכז העיר מוזנח ובאותה נשימה מציג ימים שהיו טובים יותר. יש בו פארק תאמטיקו, אי הקסמים שבוודאי היה מלא בעבר צווחות ילדים מפוחדים ונרגשים ושלל דרכים חסומות. חיפשנו ללא הרף דרך לחצות, והגענו לגשר של קלטרווה שנמצא בסוג של קצה העיר, שאמנם רצינו לראותו, אך הגישה אליו הייתה מותרת לכלי רכב בלבד. כך יצא שבמקום לטייל שעה שעה וחצי, טיילנו כמה שעות בנהר של סביליה. ארוחת ערב אכלנו בסניף המקומי של המק'דונלדס, סתם כי לא היה לנו כוח לחפש אחר ארוחה אמיתית, אבל סגרנו את הערב בסופה של חזרה לקראת הופעת פלמנקו בבר בשכונה.
\n\nהיו הרבה סיבות לנסוע לסביליה, יש בה את המטרופול פרסול (Metropol Parasol) של יורגן מאייר, יש בה פלמנקו, יש בה נהר שכותבים עליו שירים, וביחס לערים אחרות בדרום ספרד היא מתקדמת נאורה, ותושביה אף מעט מתנשאים. לי כשלעצמי הייתה סיבה נוספת, ביני לביני, חיפשתי אחר הצילום המושלם של כרכרת סוסים.
\nלפני כמה שנים אהבתי מישהו, ומישהו נסע לסביליה. אני חושבת שבאותה התקופה ידעתי רק שסביליה היא בספרד אבל לא הרבה יותר מכך. הרבה דברים לא ידעתי פעם על העולם, פשוט כי לא נסעתי אליו. כשמישהו נסע לסביליה הוא שלח לי תמונה שצולמה בטלפון חכם כזה או אחר, ומאז היה זה הדימוי של סביליה בראשי. את מישהו כבר ניערתי לפני זמן רב, אך כיוון שהתמונה הזו סימלה איזו התחלה בין שנינו, מצא חן בעיני הרעיון לשים גם לה סוף באמצעות תמונה טובה יותר. אני לא יודעת כמה תמונות של כרכרות סוסים צילמתי ברחבי העיר, אבל היה רגע שבו הבנתי שהחיפוש האובססיבי אחר הדימוי המושלם שיחליף את הקודם לא רק שאינו יכול לעלות בהצלחה, גם אין בו צורך. סביליה היא עכשיו שלי.
\nיום המחרת התחיל עם גב תפוס (שילוב מופלא בין הליכה רבה בנעליים לא מתאימות, לבין מלון בינוני), אבל היו כל כך הרבה דברים שרצינו לראות ששום דבר לא עצר בעדנו. התחלנו ב-Torre del Oro, מגדל הזהב שמשמש כיום כמוזיאון ימי. חיפשתי תשובה לשאלתי - האם זהו ״גג המגדל של סביליה״, אך עד היום איני יודעת. במוזיאון תמצאו דגמי ספינות, כלי נשק ודיג, והוא ממוקם בתוך מגדל מהמאה ה-13, שנבנה כדי להגן על העיר מפלישה דרך הנהר. בעבר היה המגדל מכוסה כולו זהב, אך כיום הוא לבן. הכניסה למוזיאון בתשלום סמלי, וכשתסיימו לשוטט ולהתפעל ממנו, תוכלו לעלות לקצה המגדל ולהשקיף על הנהר.
\nהתחנה הבאה: Plaza de España שאם היה קצת פחות חם, בוודאי היינו מתעכבות עוד קצת על שפע ציורי הקירות שעליה. הפלאזה נבנתה ב-1929 לכבוד התערוכה הספרדית-אמריקאית בשטח פארק מריה לואיזה (María Luisa), וכיום משמשת בעיקר משרדי ממשלה. הכיכר, שבנויה בחצי עיגול, היא מהמבנים המרשימים ביותר בעיר. במרכזה נמצאת מזרקה גדולה, ובגומחות המבנה ישנם ציורים המייצגים פרובינציות שונות בספרד. ממנה המשכנו לפארק עצמו, שסיפק מנוחה קלה בצל ושלל ברווזים, שזה לא משנה כמה הם מטופשים תמיד כיף להסתכל עליהם. המשכנו לקתדרלה, כי צריך לראות את הקתדרלה (מבחוץ במקרה שלנו), אכלנו צהריים ברשת מקומית שכבר שכחתי את שמה, והלכנו לישון.
\n\nאת אחר הצהריים התחלנו במטרופול פרסול שנמצא בפלאסה דה לה אנקרנסיון (Encarnación) אך מאיזושהי סיבה לא מצאנו אותו באף מפת תיירים שהחזקנו בידינו. לא הצלחנו להבין איך פרויקט ששפכו עליו כ-100 מיליון אירו לא מופיע בשום מפה. הפרסול מורכב משלוש שמשיות ענק, הנראות כמו ענן עשוי ופל. בשטח השמשייה יש גם שוק קטן, תצוגה ארכיאולוגית, אבל הכי כיף זה פשוט לטפס עד למעלה ולסייר לאורך המבנה תוך מבט על העיר כולה, ורצוי בסמוך לשעת השקיעה.
\nאחרי התצפית שוטטנו בסמטאות העיר, הצצנו להופעת פלמנקו, אכלנו טאפאס ושתינו בבר אלפלפה כי השם שלו הצחיק אותנו, ניסינו ללכת להופעת פלמנקו מסודרת, אך היא הייתה עמוסה מדי, שתינו בבר אחר שהמחירים בו היו מצחיקים ובסוף הסתפקנו בהופעת פלמנקו בטלוויזיה של המלון. גם הבוקר של יום המחרת נפתח בגב תפוס, אבל גם באמבטיה שעזרה כמו כוסות רוח למת.
\nכמו אחרונות התיירות עלינו על שיט בנהר, בעיקר כי קיווינו לראות את הגשר של קלטרווה יותר מקרוב, וגם את הגשר שנמצא בקצה השני. אף אחת מהמשימות לא עלתה בהצלחה אבל היה לנו כיף לשוט. ארוחת צהריים במק'דונלדס, בירה מתחת לשמשיה, וחזרנו למדריד לקחת את שולי חזרה, ולספר לה את כל מה שהיא הפסידה.
\n\n" }, { "title": "מריו בוטה כוכב עליון", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/mario-botta-superstar/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/mario-botta-superstar/", "content_html": "יש כל מיני רגעים לאורך המסע שאני נתקלת במשהו שמעורר בי מחשבה ורצון לדעת עוד. זו יכולה להיות עיר שמפתה אותי לגור בה, זה יכול להיות ציור שראיתי ושמו של הצייר לא היה לי מוכר, זו יכולה להיות מנה ממש טעימה שאכלתי, וזה גם יכול להיות, כך הסתבר לי בטורינו, מבנה דתי.
\n\nעד שהגענו לאיטליה, כמעט ולא נכנסתי לקתדרלות וכנסיות. לא מטעמים דתיים כאלו ואחרים, פשוט כי תהיתי עד כמה יכולה כל כנסיה לחדש ביחס לקודמתה. תמונות של צלובים מעייפות אותי, ואחרי הפראדו של מדריד אני חשה שבעה מכל הקדושים באשר הם.
\nאבל באיטליה משהו השתנה בי, והתחלתי להיכנס פנימה, ולא להסתפק ברושם החיצוני. אז לא, לא כל הכנסיות וכל הקתדרלות זהות, ואני מניחה שאם הייתה בי סבלנות לסיפור של כל אחת ואחת מהן, גם הייתי יכולה להצביע על ההבדלים והייחוד של כל אחת מהן. אבל אין לי סבלנות, או מספיק זמן בעולם לדעת את הכל, אז אני מתעכבת על מה שמעניין אותי יותר, כמו כנסיית הפנים הקדושים (Santo Volto) שבנה מריו בוטה (Mario Botta)
\n\nאז התחלתי לקרוא ולשאול את שתחיה, שיודעת הרבה יותר ממני בכל מה שחשוב באמת בעולם, וגיליתי שבעצם כבר ראיתי מבנה של בוטה, בשנים הרבות שביליתי על הדשא בגילמן, אוניברסיטת תל אביב. מבנה בית הכנסת, המוכר כצימבליסטה, תמיד שעשע אותי והעלה בי אסוציאציות שואתיות, בגלל שתי ארובות הענק השוכנות על גגו.
\n\nזה לקח לנו כארבעים דקות, או שעה של נסיעה כדי להגיע לכנסיה שנמצאת מחוץ למרכז העיר העצומה הזו. מהרגעים שאני מוצאת את עצמי מתלבטת האם זה שווה את כל הזמן הזה, של לחכות לטראם שמאחר, ולנסוע בו עוד כחצי שעה, כדי להגיע לראות כנסיה של איזה אדריכל די מוצלח. יש מלא כנסיות, ומלא אדריכלים מוצלחים, וקר בטורינו, האלפים נושבים רוח קרה לתוך העיר, והשמש עושה טובה שהיא מפציעה. אבל נסענו, בעיקר כי רצינו לעלות על הטראם הישן, וגם כי עשינו כבר את מחצית הדרך. וגם כי טורינו הייתה על סף שביתה כל רגע, וכנסיות לא שובתות אף פעם.
\nפוסט זה נקטע באיבו, כיוון שזוגתי שתחיה עבדה בדיוק על כתבה, והיא כותבת יפה ממני, אז פשוט תקראו אותה, ותסתכלו על הצילומים שלי.
\nכנסיית Santo Volto (הפנים הקדושים, בתרגום מאיטלקית) ממוקמת בשכונה צפונית של טורינו. בניגוד לכנסיות העתיקות שממלאות את העיר, Santo Volto היא יצירה של האדריכל השוויצרי מריו בוטה, שנפתחה בדצמבר 2006. ״כנסיה היא המקום, בה״א הידיעה, לאדריכלות. כשאתה נכנס לכנסיה, אתה כבר חלק ממה שהתרחש שם וממה שעתיד לקרות שם. כנסיה היא מבנה שמעביר את המאמין למימד שבו הוא או היא הדמות הראשית״, אמר בוטה להיסטוריונית האדריכלות ג׳ודית דופרה.
\nמהשילוב בין מיקומה - בשכונה תעשייתית לשעבר, שמאז 2000 עוברת מהפך - לבין המתכנן שלה - הידוע בחיבתו למצודות גיאומטריות מלבנים אדומות - נוצר מבנה יוצא דופן, שיעורר התשאות אפילו בקרב אתאיסטים בני יהודה. Santo Volto נראית כמו צבר של מבני תעשיה אדומים, לצידם ארובה ממוחזרת מלופפת סליל מתכת קוצני, שלידה מערך פעמונים - הקמפנלה המסורתית - ובראשה צלב כסוף מואר; מחווה לישו וסבלותיו, כמו לאיזור התעשיה הנטוש וסבלותיו שלו.
\nכבר בחשמלית שנוסעת לשכונה המרוחקת נראים העמודים החלודים המתפרשים מלוא העין, כמו שדה שבו מגדלים זיהום אוויר. אבל העדויות המוזנחות לתור הזהב של התעשיה המקומית (הכנסיה הוקמה בשטח בית החרושת לפלדה Bogaro, וב-30 השנים האחרונות פעלו באיזור מפעלים של מישלן, בתי יציקה ועיבוד מתכת של פיאט ודומיהם) הפכו לפארק נאה על גדות נהר הדורה.
\nהכנסיה, פרויקט הדגל בתכנית החידוש העירוני, מתפרשת על פני 26,300 מ״ר ועלותה הסתכמה בכ-30 מיליון אירו. המתחם - שניצב על גבי כיכר מוגבהת - כולל גם משרדים, אולם כנסים תת קרקעי ומתקנים נוספים. הכנסיה מבוססת על מבנה דמוי כוכב, הכולל שבעה מגדלים בגובה 35 מטר. סביבם ניצבים 14 נפחים נמוכים יותר, שבוטה כינה ״ראשי מסמר״, אשר הפרשי הגובה ביניהם מחדירים אל הכנסיה אור טבעי במהלך כל שעות היום.
\nכאשר פוסעים פנימה השקט ממלא את האוזניים והשלווה כובשת את הלב. בכניסה ניצבים שני גלילי ענק, שבמרכזם שקועים כיורי מים קדושים. הקירות הפנימיים מחופים עץ מייפל בהיר, והרעש היחיד נובע מפסיעות המבקר על האריחים. המבט נמשך למעלה, אל בארות האור והתקרה העגולה, וכאשר מישירים מבט פנימה נתקלים בדיוקנו המיוסר של ישו מפוקסל, כפי שהופיע ב״תכריכי טורינו״, כשהוא משוקע בקיר בגובה 10.8 מטרים. מעליו מרחף צלב מואר דקיק ומשמאלו הותקן עוגב מודרני, גם הוא מחופה עץ.
\n״אני לעולם לא מדבר על דת, כי מבחינתי מה שחשוב זו רוחניות. תיכננתי כנסיות נוצריות, בית כנסת בתל אביב וכיום אני עובד על תכנון מסגד״, סיפר בוטה בראיון ל-Design Build Network.
\nבוטה (71) תיכנן את הבית הראשון שלו בהיותו בן 16. הוא למד אצל לואיס קאהן וקרלו סקארפה, שמהם הושפע עמוקות, ועבד עם לה קורבוזיה. ב-1970 פתח משרד עצמאי בלוגאנו. ברשימת הפרויקטים שלו נמצאים לא מעט מבנים דתיים: בית הכנסת ע״ש צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב, קתדרלת Évry בצרפת והכנסיות San Giovanni Battista והקפלה ב-Monte Tamaro בשוויץ. מלבד אלה הוא אחראי גם ל-SFMOMA ולמגדל Kyobo בסיאול.
\n" }, { "title": "כרמן ואני בווינה", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/carmen-und-ich/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/carmen-und-ich/", "content_html": "לפעמים הסיבה היחידה שאתה נכנס למקום חדש שלא ביקרת בו מעולם פשוטה ביותר: כי הוא נמצא מתחת לבית. הפעם היתה זו הדירה של אליאס ואווה - שני סטודנטים צעירים וחמודים, שנסעו לבלות את חופשת הקיץ עם משפחותיהם, ואנחנו זכינו בדירה המקסימה שלהם ברובע התשיעי בווינה.
\n\nכשהגענו לבניין חיכינו כמה דקות ואז הבחנו במסעדה הזו, שלא היה בה שום דבר שמושך את העין יותר מדי, חוץ מחבורת מבוגרים שישבה ושתתה בירה בצהרי היום. אולי הונחו בפניהם צלחות עם אוכל, אולי לא, אבל אנחנו היינו קצת מותשות מהמסע ורצינו להניח את מטלטלינו. כיוון ששתינו מסכימות שאם יש מקום מוצלח מתחת לבית הולכים אליו, והרבה, החלטנו לבדוק אותו בהזדמנות קרובה.
\nאני כבר לא זוכרת מתי היתה אותה הזדמנות קרובה, אני רק זוכרת שאת המסעדה הזו פקדנו יותר מחמש פעמים, ולא רק בגלל המיקום המנצח שלה, אלא בגלל שהכל שם היה כל כך טעים. היו עוד כמה מסעדות במרחק הליכה קצרצר, אבל האוכל של Carmen und Ich (כרמן ואני), החזיר אותנו ארבע קומות למטה פעם אחר פעם.
\nהמסעדה נפתחה ב-1990 על ידי כריסטיאן ליוואדארו (Cristian Livadaru) המקומי ואשתו, כרמן, שהיגרה מרומניה כמה שנים לפני. למעלה מ-20 שנה אחרי, היא עדיין מחשבת את החשבון הסופי בראש תוך שהיא ממלמלת קלות בשפת אמה. השניים מקסימים ומסבירי פנים, ולקוחות המסעדה נשארים נאמנים לאורך דורות.
\nאם אתם רוצים מנות מומלצות, לכו על הגולאש או על הנקניקיות, אבל אולי תעדיפו להיות הרפתקניים ופשוט להצביע על משהו בתפריט, ניסיתי את זה כמה פעמים ולא התאכזבתי אפילו פעם אחת. גם פרוליין שולי, מבקרת המסעדות השמנמנה, לא התלוננה מעולם ותמיד זכתה לצ'ופר מהבעלים או הסועדים האחרים.
\n" }, { "title": "לישון על הדנובה בבלגרד", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/sleep-on-the-danube/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/sleep-on-the-danube/", "content_html": "בלגרד היא עיר עם פוטנציאל מגניבות. גילינו את זה בסוף ספטמבר אשתקד, כשבאנו לפה לכמה ימים ״להצטנן״ מאמנת שנגן, ומצאנו את עצמנו לראשונה בחיינו בהוסטל. לא זוכרת למה בחרנו דווקא בו; הוא אמנם מאפשר לבעלי חיים להתארח, אבל היינו רק שתינו בחופשה של כמה ימים משולי, ויכולנו להתפנק במלון יגוסלבי קומוניסטי במרכז העיר. אבל הגענו, וכיוון שהיה לנו כה נעים במשך ארבעה ימים החלטנו שנחזור לפה שוב.
\n\nהפעם הגענו לבלגרד לתקופה קצת יותר ארוכה ולא כל כך מוגדרת, וסגרנו דירה בעיר לחודש. היום ניכנס אליה, אבל את הימים הראשונים העדפנו לבלות בהוסטל, ששמו Arka Barka. צוות העובדים חביב ביותר וכמעט כולם מדברים אנגלית מצוינת, כך שהתקשורת קלה ונוחה. מצאנו את עצמנו בשיחות על היסטוריה, קונפליקטים ומלחמות - נושאים הקרובים לליבנו, כמו גם לליבם. זכינו לקבל סקירות היסטוריות של כל מיני נקודות בעיר, שאליהן נגיע בהמשך, וגם לקבל המלצות לטיולים בעיר ומחוצה לה, את חלקן לפחות אני מקווה מאוד שניישם. יש לנו הרבה זמן בעיר, והקצב שלה נינוח, קצת כמו הדנובה שזרמה תחתינו בימים האחרונים והזכירה לנו כמה ימים יפים בהם גרנו על סירה בתל אביב.
\nאם אתם מוצאים את עצמכם בעיר כדאי לכם להתחיל את הטיול בה בכמה לילות בארקה ברקה. תוכלו לבחור בין חדרים פרטיים לחדרים עם מקלחות משותפות, לשבת בלובי או על הדק מול הדנובה וליהנות משקט אין סופי. המחיר ללילה (13 אירו לחדר משותף, ו-35 בלבד לחדר זוגי), כולל ארוחת בוקר פשוטה ומושלמת: טוסט עם גבינה או חמאה וריבה, כוס קפה ומיץ. בעידן של הכל כלול זה נשמע מעט, אבל זה מושלם ומספק ביותר.
\nבעודנו יושבות ונרגעות, ההוסטל עובר שיפוץ והרחבה, כך שעד שתגיעו בטוח שיהיו חדרים שווים אף יותר.
\n" }, { "title": "עיצוב בלקני", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/balkan-design/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/balkan-design/", "content_html": "אם אתם מתכננים לנסוע אי פעם לבלגרד, כדאי שתזדרזו. זה לא שנאט״ו מאיימים להפציץ אותה שוב, אלא ששילוב כוחות בין הממשלה המקומית למשקיעים מאיחוד האמירויות הערביות צפוי להפוך את אחת השכונות הכי מגניבות בעיר לרמת החייל.
\n\nב-2014 חתמה הממשלה על הסכם עם קבוצת משקיעים, ששילמה למעלה מ-3 מיליארד אירו תמורת הזכות לעשות בשכונה כל שעולה על דעתם; המושג שימור אינו כלול בתוכנית.
\nכיום מהווה שכונת סאוומאלה (Savamala) מרכז לאמנות רחוב, גלריות, עיצוב, בתי קפה וברים, אך בעוד כשנה, עת יתחילו העבודות באופן מאסיבי, היא צפויה לשנות את פניה. רגע לפני שמחריבים את המקום, הרשו לי להמליץ לכם על ביקור במרכז העיצוב הבלקני ה-Mikser House, שגם עורך מדי שנה את פסטיבל מיקסר לאמנות, עיצוב, אדריכלות ומוזיקה.
\nביום יום תמצאו שם תצוגה של פריטי אופנה, ריהוט וחפצים של מעצבים מכל רחבי הבלקן, בית קפה שמגיש ארוחות טעימות, ובקומה השניה תערוכות מתחלפות וחלל עבודה. בשעות אחר הצהריים ובסופי השבוע מתקיימים שם אירועים שונים, כמו הרצאות, ערבי ריקוד, הופעות מוזיקה ועוד.
\n" }, { "title": "האוטו של טיטו", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/titos-car/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/titos-car/", "content_html": "אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים, ואם סוטים מהרחובות הראשיים של העיר , שנועדו לנווט את דרכך מנקודת ציון חשובה אחת לאחרת. אבל לוקח כמה ימים או שבועות להכיר עיר מספיק טוב, כדי להרגיש בנוח לפנות ברחובות קטנים יותר ולפעמים זו פשוט תחושת המיצוי של דיזל האוטובוסים והמולת האנשים שמובילה אותך למקומות חדשים.
\n\nאת מוזיאון המכוניות של בלגרד גילינו בדיוק באופן הזה. חזרנו מיום שיטוט נוסף במרכז-המרכזי של העיר, והחלטנו לחזור הביתה בדרך קצת שונה. הלכנו לנו ברחוב מייקה יברוסימה (Majke Jevrosime), שמאכלס מספר בתי קפה, שלוחה שכונתית של משרד הפנים, סוכנות נסיעות אחת וגישה נוחה למרכז העיר. לפתע שזפו עינינו מכונית ישנה, מאלו שרואים באירועים של אספנים, ולצידה בניין ישן ואפור עם שער ברזל שהיה פתוח מעט. כמובן שמיד הצצנו פנימה וגילינו שבפנים מסתתרות מלא מכוניות - החלטנו להיכנס. תעודת העיתונאי לא סייעה לנו, אבל זה לא הפתיע אותנו ושילמנו 200 דינר סרבי טבין וטקילין. השומר, בתמורה, הדליק את האור ומה שנגלה לפנינו היה כל האושר הזה:
\nנתנו לנו להיכנס עם שולי, אז בילינו שם למעלה מחצי שעה ונהנינו כמו ילדות קטנות. אם אתם חובבי רכב, שוחרי ענתיקות וגם אם כל מה שאתם רוצים זה לראות את האוטו של טיטו, לכו לבקר במוזיאון הקטן הזה, ההנאה מובטחת.
\nהדבר שהכי אהבתי בקורלחו, זו העובדה שבכל פעם ששכבתי במיטה ראיתי את השמיים מהחלון, ובכל פעם שהלכנו לישון עם דלת המרפסת פתוחה נרדמנו לשאון הגלים. בכלל, בכל התקופה הזו שארכה ארבעה שבועות, ראיתי כל כך הרבה שמיים, ים ומרחבים, שמילאתי מצברים לתקופה ארוכה.
\n\nאני שמחה שנסענו לחוויה תיירותית שכל כך שונה מאיתנו. לא רק כי אני חושבת שלכתוב כתבת המלצות על מקום שהייתי בו שווה הרבה יותר מכתבה על מקום שאיני מכירה כלל, אלא כי אני חושבת שחשוב לחוות צורות חיים שונות, לחיות לזמן קצר חיים קצת (של) אחרים.
\n" }, { "title": "סנטה קרוז, טנריף", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/santa-cruz-tenerife/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/santa-cruz-tenerife/", "content_html": "אז מה יש לעשות בבירת האי הקנרי הגדול ביותר? ומי הניח ארגז של תנובה על גג אחד הבתים?
\n\nעיר הבירה של טנריף (Tenerife) היא סנטה קרוז (Santa Cruz), ולמרות שאין בה אפילו חוף אחד לרפואה, שווה לבלות בה יומיים או שלושה, ויש מה לראות.
\nאחרי שעות ארוכות של שדות תעופה וטיסות, הגענו למלון המפוקפק והזול שהזמנו לעצמנו. שירה, שבאה איתנו מזאגרב, הלכה לישון, ואנחנו הלכנו לבדוק אם קורה משהו בעיר הזו אחרי 23:00 בלילה. שני רחובות מהמלון מצאנו בר על סף סגירה, אבל איש חביב ששתה קולה שכנע את הבעלים, מנולו, להגיש לנו בירה אחת. אחרי שהתברר לו שלפני חצי שעה הגענו לעיר, הרווחנו לעצמנו את הזכות לבירה נוספת, והאיש גם קנה לנו שני ורדים מהסיני התורן. לא בטוחה שזו הכתובת המדוייקת, אבל הצילום הזה יכול לעשות את העבודה:
\n\nביום וחצי הנוספים ששהינו בעיר, מצאנו שיש בה כמה מקומות מופלאים במיוחד. הכל מתחיל בעיני במרכז המידע לתייר, נקודת חובה לכל מי שרוצה להשיג מפה טובה וקצת מידע מיותר, אבל במקרה הזה לא זו הייתה הסיבה. מרכז המידע נמצא בכיכר אספניה (Plaza de España), אשר תוכננה על ידי הרצוג ודה מרון. העיצוב של הכיכר כל כך מקסים: בריכה עצומה במרכז הכיכר, משקיפה על הטיילת, והמקום כולו מזכיר מעין חוף גדול ופתוח. בשני ביתנים שנמצאים משני צידי הכיכר שוכנים בית קפה קטן ומרכז המידע, בתוך מבנים מכוסים בצמחייה ירוקה - כמו זו שנמצאת בהרי האי.
\n\nזה לא המקום היחיד שתוכנן על ידי המשרד, וגם מוזיאון האמנות בעיר (TEA Tenerife Espacio de las Artes), שכולל גם מסעדה וספריה הפתוחה 24 שעות ביממה, נבנה על ידם.
\nגם האדריכל הספרדי, סנטיאגו קלטרווה (Santiago Calatrava) תרם לחזות העכשווית של העיר, למרבה שמחתי - לא עוד גשר מיתרים - כי אם את האודיטוריום של טנריף. מבנה הבטון הענק נדמה כמו נחשול ענק המאיים לבלוע את העיר, ומחוצה לו נמצאת רחבה ענקית סחופת רוחות, שאפשר לשבת ולהשקיף בה על הים.
\nסנטה קרוז ממש קטנה, ובעיקרון אפשר לסיים אותה בחצי יום של הליכה טובה. אבל אם אתם לא ממהרים לשום מקום, תנו לה עוד כמה ימים ונהגו כמו המקומיים, אל תמהרו לשום מקום, ובסוף תגיעו לשם. יש בה מלא צבעים, בניינים מצחיקים, גינות ירוקות, ומלא מקומות לשבת לרגע ולנוח.
\nובסוף צריך גם לאכול משהו, אחרת מה הטעם? יש שני מקומות שאהבנו במיוחד בעיר. המסעדה הראשונה, קפה אטלנטיקו (Café Atlántico) היא מקומית מסורתית, נראית כמו עוד מלכודת תיירים, אבל רחוקה מזה מאוד.
\nהמקום השני CORTXO Gastrobar, קצת יותר עכשווי, ומגיש מנות טאפאס ענקיות ומעניינות.
\nרוצים המלצות נוספות לטנריף? מזל שהכנתי מבעוד מועד כתבה שלמה בנושא.
\n" }, { "title": "הגיהינום הוא בפרטים הקטנים", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/airbnb-can-be-like-hell/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/airbnb-can-be-like-hell/", "content_html": "שנתיים וחצי אני מתגוררת בדירות שמושכרות דרך Airbnb, ויש לי הרבה מה להגיד על זה
\n\nכבר שנתיים וחצי שהבית שלנו הוא דירת ה-Airbnb הנוכחית ששכרנו: ליומיים, שבוע, חודש או יותר. לפעמים אנחנו מצליחות למצוא דירה לא דרך האתר, לפעמים חוזרות לאותם מארחים שבדירתם כבר גרנו ומצליחות לחסוך את תשלום העמלות הנלוות, שבמקרה שלנו מצטברות לסכומים לא קטנים.
\nהחיים בדירות Airbnb אינם גרועים במיוחד. נכון שהמיטה לא שלי, וגם לא סט המצעים שפרוש עליה; את המקלחת והשירותים לא אני ניקיתי; ואני אף פעם לא יכולה לדעת מה יחכה לי בארונות המטבח. אבל אלה פרטים קטנים שלמדתי להתרגל אליהם עם הזמן, לוותר על ה״שלי״, לרכוש בעצמי דברים שאני לא יכולה לחיות בלעדיהם ולהסתדר עם מה שיש; הכל שאלה של תקציב וכמה זמן אני מבלה בכל מקום.
\nאבל ככל שאני עושה את זה יותר, אני שונאת את זה יותר. לא את עצם החיים בבית של מישהו אחר או בדירה שאינה שלי. זו אפילו לא העובדה שכמעט אף פעם אין שם סכין שאני באמת יכולה לעבוד איתה במטבח או קרש לחתוך עליו. מה שאני באמת שונאת זה מה ש-Airbnb יצר ברחבי העולם: חבורה אדירה של אנשים שמה שמעניין אותם באמת זו לא החוויה שהאורח שלהם עובר, אלא השורה התחתונה.
\nעד כה התגוררנו בקרוב ל-30 דירות שמוצעות דרך האתר, וכמעט בכל פעם התאכזבנו. נכון שהיו לפחות שלושה מקרים שהיו יכולים להיכנס לקאנון של Airbnbhell, אבל במרבית המקרים האכזבה, אי הנוחות וחוסר שביעות הרצון היו קשורים לדברים הרבה יותר קטנים מביטול בדקה ה-90, נכס שלא קיים במציאות או חיוב יתר על הזמנה. אלה הסיפורים הגדולים באמת, אבל החוויות הרעות שלי יכולות להתחיל ולהיגמר בשערות שנמצאות בכיור המטבח.
\nכי פה באמת טמון הגיהינום בעיני, בבעיות שלגביהן אני לכאורה לא אמורה לפנות לשירות הלקוחות של החברה ולבקש פתרונות: מגבות רחצה קטנות שהיו עוטפות במקרה הטוב תינוק; קורי עכביש מאחורי הדלת; חימום לא מספק; ילדים שחיים בדירה ואיש לא ציין את קיומם; בית זונות מול הדירה; עובש על וילון האמבטיה; ריח של עובש משטיח בדירה שאי אפשר לפתוח בה חלונות כי קור אימים; שערות על שמיכת הצמר - שהיא האמצעי היחיד לא לקפוא מקור; סיר של מרק עוף בן כמה ימים שנותר על השיש; מקינטה עם שאריות קפה מימי מלחמת האזרחים בספרד; מיטה רכה כל כך, שכל פעם שהתיישבתי עליה כמעט נגעתי ברצפה; מחסור בסכיני חיתוך או בסכינים למריחה; היעדרם של כלי בישול בסיסיים - כמו סיר עם מכסה; מזגן שלא מצנן; דלי לשטיפה שנותר עם הג׳יפה מאורחים קודמים; סקוצ׳ לכלים שידע עשרות ימים טובים יותר; מארח שלא מגיע בזמן ביום של גשם שוטף; רצפות חורקות; כסאות לא נוחים לישיבה של יותר מעשר דקות; אפס מוצרי בסיס, כמו מלח או סוכר; כלים מלוכלכים שהושארו ככל הנראה על ידי האורח האחרון; מקפיא מלא בגוש קרח מהקיץ הקודם; ברז שאינו חדל מלטפטף; מקלחון שמשפריץ לכל עבר אך אין מגב או מגבת רגליים לרפואה; והרשימה עוד ארוכה.
\nמעל כל אלה נמצא מארח - לא בהכרח אדם רע ביסודו שרק מחפש אחר דרכים להפוך את שהותם של האורחים לפחות נעימה, אלא מישהו שרק רוצה להרוויח קצת (או הרבה) כסף. יש דברים שנפתרים בשליחת מייל בודד, אך יש מארחים שלא טורחים לענות, או משיבים שאין להם מה לעשות, כי הם בדיוק בחופשה מחוץ לעיר ואין להם איך לסייע. וכיוון שלא מדובר באנשים רעים באמת, כשמגיע רגע הביקורת לא תמיד נמצא את עצמנו רושמות את אותם פרטים קטנים על מנת שאלו שיבואו אחרינו יזהרו, כי לא נעים ובסך הכל הם נחמדים; הם השתדלו והם מרוויחים משכורת מינימום ואנחנו מבינות את חשיבות ההכנסה הנוספת כדי להצליח לשרוד, ופועלי כל העולם התאחדו. בכל מקרה, במקרה היחיד שבו כתבתי לפרטי פרטים את כל הדברים הרעים שחווינו ב-48 שעות בבילבאו (בדירה שכבר אינה זמינה באתר), הסתבר לי שזה כלל לא הרתיע את האורחים שאחרי - הם המשיכו להגיע בהמוניהם. אולי כל הביקורת הזו היא סוג של איוורור נפשי בשבילי.
\nחשבתי לעצמי שבשירות הלקוחות של Airbnb אמצא אוזן קשבת. אחרי הכל, אני מתארחת בכל כך הרבה נכסים, שבתור לקוחה קבועה ודאי יש לי מה לתרום. בכל פעם שאני כותבת ביקורת על דירה או בית ששכרתי דרך האתר מוצגת בפני אפשרות לכתוב מסר אישי למארח ולחברה עצמה. אז כתבתי. כתבתי שיש הרבה דברים שאני חושבת שהם צריכים לעדכן באופן שבו מוצגים הפרטים לאחר החיפוש; כתבתי שיש חשיבות לציין כמה מהיר האינטרנט האלחוטי; כתבתי שהם צריכים לייצר מנגנון שבו המארחים פונים אלי (משהו שבאתר Couchsurfing הבינו בלעדי), ושיש לי עוד הצעות לשיפור - בתור אורחת קבועה בנכסים שמוצעים דרכם. אני חושבת שעברו כחודשיים מאז, אבל עד היום לא זכיתי לשום מענה.
\n" }, { "title": "לידיעת הנוסעים לבלגרד ונובי-סאד", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/belgrade-novi-sad/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/belgrade-novi-sad/", "content_html": "המלצות לנוסעים לסרביה: ארבעה וחצי חודשים ביליתי בבלגרד במהלך 2014 (וקצת מ-2015), שלושה מתוכם בקיץ והיתר בחורף. בשני הביקורים נסעתי גם לנובי-סאד, העיר השניה בגודלה בסרביה. בשתי הערים גיליתי שיש לבלקן הרבה מה להציע וכדאי לבקר שם לפני שהקפיטליזם ידרוס את הכל.
\n\nמתכננים נסיעה לבלגרד? רושם ראשוני תוכלו לקבל בכתבת ״ערים אירופאיות מפתיעות״. המלצות מפורטות יותר תמצאו בכתבת ההמלצות לבלגרד, שמאורגנת לפי שלוש השכונות הכי חמות בעיר.
\nהמלצות נוספות תמצאו במחשבות הבאות:
\n\nאם יש לכם מספיק זמן, שווה לקפוץ לביקור בנובי-סאד הצפונית, ולבלות בה לפחות יומיים.
\n" }, { "title": "לידיעת הנוסעים לספרד והקנריים", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/spain-canary-islands/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/spain-canary-islands/", "content_html": "המלצות לנוסעים לספרד ולאיים הקנריים: שלושת החודשים שבהם ביליתי במדריד ב-2013 - כולל טיולים לצפון ולדרום ספרד - ועוד חודשיים ב-2014 - שהתחלקו בין ארבעת האיים הקנרים לבירת ספרד המאוחדת, הניבו כמה כתבות עם המלצות לא רעות בכלל.
\n\nאם אתם נוסעים למדריד, אתם יכולים להיעזר בכתבה שעשיתי על ״ערים אירופאיות מפתיעות״. לא שהן באמת מפתיעות בעיני, אבל את הכותרות לא אני מספקת. המלצות יותר מפורטות נמצאות בכתבה האחרונה, שכוללת 10 המלצות למדריד. אם אתם בעניין של אדריכלות, ובאופן ספציפי אדריכלות נאו-מורית, כדאי שתבקרו במטדרו.
\nמחפשים המלצות לטיול בדרום ספרד? במקרה הכינותי מראש.
\nואם אתם נוסעים לפסטיבל האש, ה-Las Fallas בוולנסיה, כדאי שתקראו את הכתבה הבאה.
\nחושבים לבקר בצפון ספרד? יש לי כמה המלצות טובות.
\nהמלצות נוספות לספרד תמצאו בפוסטים הבאים:
\nחופשה באיים הקנריים היא באמת תענוג לכל מי שלא מחפש אתגרים אינטלקטואלים, רק טבע, ים צלול והרבה שקט. האי הידוע מכולם הוא טנריף ויש הרבה מה לעשות בו, אבל גם בפוארטוונטורה יש מגוון אפשרויות, ובלנזרוטה - האי הקרוב ביותר ליבשת - תוכלו לבלות חופשה נהדרת.
\nהמלצות נוספות לאיים הקנריים תמצאו במחשבות הללו: סנטה קרוז, טנריף
\n" }, { "title": "אביב בבית הכנסת של ה-SS", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/spring-in-charlottenburg/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/spring-in-charlottenburg/", "content_html": "שבוע אביבי מלא בשיטוטים, מיני מזונות, ולטר בנימין, ומעט שואה
\n\nמצחיק לשבת ולנסות לכתוב על האביב אחרי שעתיים של גשם ושמונה מעלות בחוץ, אבל בעצם זהו האביב האמיתי שאליו ייחלתי כל כך הרבה. יש ימים שמשיים, יש ימים קרירים ויש ימים שבהם מזג האוויר משתנה כל כמה שעות. זו הפעם הראשונה שהגענו לברלין באביב, והוא כה נפלא שקשה לתאר.
\n\nלקח לנו כמה שבועות מורטי עצבים עד שמצאנו דירה לתקופה קצרצרה, ובסופו של דבר נחתנו היישר במערב העיר - בשכונה המהוגנת Charlottenburg. כמו בסיבוב הקודם, מצאנו דירה מרווחת למדי עם שני חדרים, מטבח מאובזר ו-Winter Garten שבו גם מותר לנו לעשן. בשיחות המקדימות סיפרה לנו בעלת הדירה על הנוף המלנכולי לטעמה: מצד אחד חלון המשקיף לחצר פנימית, ומהצד השני קיר מחורר מכדורים ממלחמת העולם השניה. רק כשהגענו לדירה והתחלנו לנסות להבין מה מקורם של חרירי הירי שמולנו, גילינו שבבניין שלנו פעל בית הכנסת ״תורת חסד״, שהוקם ב-1908 על ידי קבוצת יהודים אורתודוכסיים. בשל מיקומו של הבניין והיותו מבנה למגורים, הוא לא הוצת ב-9 בנובמבר 1938, אך בינואר 1939 אילצו הנאצים את העמותה שהפעילה אותו לסגור את המקום. בימיה האחרונים של מלחמת העולם השניה הפך המקום למבצר של אנשי האס-אס, ומקורם של חרירי הירי בחילופי אש עם יחידות הצבא האדום.
\nבימים הראשונים אנחנו נוהגות לשוטט בכל הרחובות הסובבים את הדירה שלנו. אנחנו לא מחפשות אחר שום דבר מיוחד, רק לבלוע בעיניים את השכונה החדשה. בשכונה שלנו, במרחק הליכה קצר מהבית, שוכנת כיכר ולטר בנימין, שהקשר היחיד בינה לבין הפילוסוף (בין יתר פועליו), היא העובדה שהבניינים שסובבים אותה נראים כולם כשעיתוק אחד גדול. בכיכר, שנבתה ב-2001 על ידי האדריכל הגרמני האנס קולהוף (Hans Kollhoff), תמצאו חנות לבגדי גברים יוקרתיים, מזרקת מים, מסעדה שעושה רושם יוקרתי וחנות אחת מיוחדת במינה, בה תוכלו ליצור מודל שלכם - או של כוכב העל האהוב עליכם - במדפסת תלת מימד.
\nהדירה שלנו שוכנת ב-Kantstraße, רחוב שהוגדר על ידי בלוג אחר כ״צ׳ינה טאון של ברלין״. מתחת לבית שוכנת חנות ״הלו קיטי״, שמוכרת חוברות מנגה ושאר צעצועים שמבוגרים כמוני אוהבים. מימין, משמאל ומצידו השני של הרחוב יש אוסף מסעדות אסייתיות עם פוטנציאל. בינתיים הספקנו לבדוק רק את Papaya, תאילנדית שלא עושה הנחות לחיך המערבי, אבל כן מדרגת את רמת החריפות. היא בחרה באחת מהמנות הספורות שאין לצידן פלפל בכלל, ואני הצבעתי על מנה שפלפל אדום אחד הונח לצידה. התפריט הגרמני-תאילנדי לא היה פשוט להבנה, אבל הצלחנו להיזכר בכמה מילים שכבר שכחנו. האוכל היה לא פחות ממהמם, כמו גם השורה התחתונה: 14.80 אירו לשתי מנות.
\n\nאבל עם כל אהבתי לאוכל אסייתי, שבברלין בניגוד לאיטליה או ספרד קל מאוד למצוא, יש לנו חיבה למקומות של המקומיים משחר הימים. בבוקר יום שישי האחרון הלכנו לאכול ארוחת בוקר ב-Thomas Eck. במקרה הזה, העובדה שלא זיהינו את כל המרכיבים בתפריט סייעה להפתעה המוחלטת כשקיבלנו את הצלחת: ביצי-עין לאשה, ובשבילי טרטר. אחת הצדדות היתה מרוצה, השניה קיבלה את הביצה הקשה של הראשונה.
\n\nומה עם שולי? ובכן, שלומה לא פחות מנהדר. כמעט כל יום היא זוכה לטיולים ארוכים לכיוון המרכז או סתם מסביב לשכונה, אוכלת אוכל נהדר ומתפקדת לא רע כשרת החוץ שלנו: בשישי בערב, אחרי כמה שעות טובות של הליכה, ישבנו לאפריטיבו בבר איטלקי ליד הבית, ושולי דאגה ששלושה בחורים יזמינו אותנו לאיזה בקבוק יין קטן.
\nנ.ב. זה ידוע שברלין מלאה בפארקים השכונתיים שלה, אז נסיים בכמה תמונות מ-Schustehruspark בשכונה.
\nחובבי אדריכלות מודרנית ודאי לא יסמנו לעצמם ברשימת היעדים את בזל, שוויץ. העיר אמנם מתהדרת במוזיאון Fondation Beyeler, שתוכנן על ידי רנצו פיאנו, אבל ברובה מאופיינת במבנים מהמאות ה-13-19. עם זאת, במרחק נסיעה של רבע שעה באוטובוס יתגלה לפניכם פלא אדריכלי, ששווה לעלות בשבילו על אחת מהטיסות היומיות של EasyJet לבזל: הקמפוס של ויטרה.
\nאת חברת עיצוב הרהיטים ויטרה כמעט שאין צורך להציג: לאורך השנים היא ייצרה ומכרה עיצובים אייקונים ופופולריים של צ׳רלס וריי אימס, ורנר פנטון, ג׳ורג׳ נלסון, ג׳ספר מוריסון, מרטין ואן סברן, רון ארד ועוד רבים וטובים, אבל בעשורים האחרונים מנסה החברה לספק השראה תרבותית רחבה יותר, גם בהיבט האדריכלי.
\n\nלשם כך מציעה ויטרה – שהוקמה על ידי ווילי ואריקה פלבאום ומנוהלת כיום על ידי בנם, רולף – למבקרים במתחם שלה סיור אדריכלי בן שעתיים (באנגלית או בגרמנית), הנערך בשטח הקמפוס, לרבות בחלקים הסגורים למבקרים. הסיור מאפשר להתרשם לא רק מ״בית ויטרה״ או ממוזיאון העיצוב שבמקום, אלא גם להציץ למפעל בו מיוצרים הרהיטים ולהיחשף לפרויקטים של אדריכלות מודרנית בעלי חשיבות היסטורית, שהמפגש ביניהם חוצה גבולות תרבות וסגנון, ומהווה מטאפורה לעולם המשתנה ללא הפסקה.
\nהתחנה הראשונה בסיור מתגלה מיד כשיורדים מהאוטובוס, כיוון שאת התחנות תיכנן המעצב הבריטי, ג׳ספר מוריסון. התחנה של מוריסון עשויה מנירוסטה וזכוכית, וכוללת שלושה מושבים עשויים רשתות ברזל (שמזכירים את כיסאות DKR של אימס בגירסה נטולת רגליים), שכמעט ואינם נראים ומאפשרים ליושב בתחנה להביט דרכם.
\nלאחר שחוצים את הכביש ונכנסים למתחם הירוק, שבעברו שימש לחקלאות, ניתן להבחין בפסל מונומנטלי, שמורכב ממברג, פטיש וצבת. הפסל, שיצרו קלאס אולדנבורג וקוסג׳י ואן ברוגן, המשתפים ביניהם פעולה מ-1976, הוא מתנה שהעניק רולף לאביו לרגל יום הולדתו ה-70. שלושת האלמנטים יוצרים מעין שער כניסה חלופי למתחם, ומתכתבים עם אהבת הקרקס של בני הזוג אימס. הצבת הפסל במתחם, ב-1984, היוותה את נקודת המפנה: זו היתה הפעם הראשונה שבמתחם הוצב אלמנט שאינו משרת מטרה תעשייתית או מסחרית, אלא מייצר נוכחות תרבותית.
\n\nהמפגש של משפחת פלבאום עם אולדנבורג הוביל למפגש עם האדריכל האמריקאי פרנק גרי, ידידו. בתחילה ויטרה וגרי שיתפו פעולה בפרויקט עיצוב רהיטים ולאחר מכן, כחלק מהתפיסה החדשה שביקשה להתרחק מהזהות התאגידית שעלתה מהתוכנית של ניקולס גרימשאו (ועל כך נרחיב בהמשך), הוחלט על בניית מפעל חדש ומוזיאון עיצוב, המבנים הראשונים של גרי מחוץ לארה״ב. צמד המבנים שוכנים בסמיכות וכוללים אלמנטים משלימים, כמו הרמפות והצריחים הלבנים, המתנוססים מעל הכניסה למפעל ומתכתבים עם המראה הכללי של המוזיאון, שבנוי כאסופת צריחים, קוביות ורמפות, שנערמו זו על זו. בתוך המבנה המרשים נמצאת תצוגת קבע, הכוללת 100 כיסאות שעוצבו בין השנים 1820-1991.
\n\nבהמשך הסיור ניתן לראות את המפעל שבנה ניקולס גרימשאו תוך כחצי שנה. ויטרה פנו אל האדריכל לאחר ששריפה גדולה פרצה במקום ב-1980 ( אז לקח לכבאיות הרבה זמן להגיע למתחם), והשמידה ייצור של שישה חודשים. המבנה התעשייתי מצופה ביריעות אלומיניום גליות, שמחפות גם את תקרות חללי העבודה הפנימיים.
\nהמפעל השלישי במתחם שונה מהותית מהשניים האחרים, ונדמה שזהו המבנה בעל האופי האנונימי מכולם. מדובר במבנה תעשייתי, מחופה לבנים אדומות, שתיכנן אלוורו סיזה הפורטוגזי. כיוון שהמבנה נראה מהכביש הראשי שממערב לקמפוס (כביש מספר 3 הנוסע מבזל ועד פרנקפורט, גרמניה), ביקש סיזה לבדלו מהמבנים האחרים השוכנים בסמוך. עם זאת, הוא נדרש לייצר מעבר מוגן בינו לבין המפעל של גרימשאו ולכן בנה גשר פלדה בגובה 11 מטרים, שמספק מחסה ובו זמנית, מייצר מסגרת אופטית לתחנה.
\n\nבהמשך המסלול נמצאת תחנת כיבוי האש של זאהה חדיד (1993), המבנה המרתק ביותר במתחם, שנבנה כחלק מהסקת המסקנות מאותה שריפה, בעקבותיה החליטו לבנות במקום תחנת כיבוי אש עצמאית. הפניה אל חדיד היתה מפתיעה, משום שמאז הקימה את המשרד שלה, ב-1980, אף אחת מהתוכניות שלה לא הפכה משרטוט למבנה. אבל ההימור השתלם: המבנה של חדיד מורכב מקווים ישרים הנוטים בזווית, מעין הארכה ליניארית של הכרמים והשדות שהיו פזורים באיזור. הכניסה אל התחנה מעוררת התפעמות וסחרחורת, הנובעת מהניגוד שבין הזוויות לבין חוסנו של הבטון המזויין ממנו היא בנויה. תקרת חניית הכבאיות נדמית כאילו היא מוחזקת על קירות מעטים מדי, קירות חדר האוכל בנויים באלכסונים שאינם מורגשים עד שמנסים להישען עליהם, ובמקלחות, המבקרים היחידים שהצליחו לעמוד ישר בלי לחטוף מחלת ים, היו אנשי משלחת דייגים מדנמרק. כיום משמש המבנה לתערוכות, והשיטוט בחדריו השונים מעורר הערכה עצומה ליכולותיה של האדריכלית הבריטית.
\nבניגוד לתחושת האובדן בבטון של חדיד, מבנה הוועידות של טדאו אנדו, שנחנך באותה השנה (וכמו במקרה של גרי, זהו פרויקט הבכורה שלו מחוץ למולדתו, יפן), מייצר תחושה מדיטטיבית באמצעות בטון ועץ טבעי. שביל הגישה המוביל אליו צר וארוך ומאפשר אך ורק הליכה בטור ישר – גורם המנטרל אפשרות לשיחה ונועד לנקות את מוחם של הנכנסים ממשאות וטרדות. גם החדרים חפים מדקורציות אופייניות לחדרי ישיבות, ומול חלונות גדולים המשקיפים על הגן בקומת הקרקע, ניצבים קירות חשופים. הקומה השניה של המבנה חפורה בקרקע, ומוקפת כולה בקירות בטון, היוצרים תחושת מבצר מבודד. מי שנמצא בקומה התחתונה מקבל שפע של אור יום טבעי, אך כזה המנתק אותו מהעולם החיצון, עיקרון חוזר בעבודותיו של אנדו.
\n\nבדומה לתחנת הכיבוי, שתכליתה המקורית השתנתה לאורך השנים, בקמפוס פזורים מבנים נוספים שהפונקציונליות שלהם התקיימה במקום אחר, ונוכחותם אינה בהכרח פרגמטית, אלא אסתטית; הצבתם במתחם נובעת משינוי קונספט לוגיסטי בוויטרה, כאשר ההנהלה החליטה לעצור את ההתרחבות התעשייתית.
\nכך, למשל, תחנת הדלק שתיכנן האדריכל ז׳אן פרובה יחד עם אחיו הנרי. התחנה יוצרה במקור עבור חברת נפט אמריקנית והוצבה בצרפת. ב-2003 הועברה לקמפוס של ויטרה ונבנתה מחדש, לא לצרכי תדלוק: היא ניצבת נקיה וריקה ומיקומה באמצע המרחב, מוקפת דשא ועצים, מרגיש תלוש, אך זהו גם סוד קסמה; היא אינה נחוצה שם ותפקידה לעורר עניין ולהעניק השראה.
\nמבנה נוסף מאותה תקופה היא הכיפה הגאודזית של באקמינסטר פולר ותומאס סי. האוורד, שהובאה מדטרויט בשנת 2000. כיום משמשת הכיפה לכנסים ואירועים. בקיץ 2011 התווספה פיסת אדריכלות עכשווית נוספת, ה-Airstream Kiosk – מעין אוטו גלידה כסוף, שנבנה ב-1968 והתגלה על ידי צייד משאיות בנוואדה. המבנה פעיל כקיוסק רק בחודשי הקיץ, אבל גם כשאינו מתפקד הוא מלא בקסם שמחזיר את המבקרים במקום לילדות.
\n\nלמבנה האחרון בסיור – בית ויטרה – כדאי להקדיש לפחות שעתיים. זהו ספק מוזיאון, ספק מקדש לחובבי העיצובים של החברה. דרכו של הבניין, שתיכננו האדריכלים הרצוג ודה מרון, לא היתה קלה והוא הושלם רק ב-2010, לאחר מספר הפסקות בתהליך הבנייה. ההחלטה לבנות מעון רשמי לרהיטים של ויטרה התקבלה לאחר שהחברה, שלאורך השנים הציגה את מוצריה בחנויות ברחבי העולם, חשה שנוכחותה בשוק הגרמני טעונה שיפור. גם זרם המבקרים ההולך וגובר במוזיאון של גרי הבהירו שיש צורך במרחב נוסף, שיאפשר התפתחות פעילויות אחרות מלבד ייצור.
\n\nהמבנה, שמתפרש על פני 3,000 מטרים רבועים, מתכתב עם בתי המגורים בסביבה ונראה כמו מגדל של בתים שנערמו זה על גבי זה, כך שהם מאפשרים תצפית אחרת מכל קומה: לכיוון היער השחור של גרמניה, לכיוון צרפת ולכיוון העיר בזל. הגגות הגמלוניים וצורת הבית עצמו מסמלים, בנוסף, את מוטיב השיבה הביתה של צמד האדריכלים השוויצריים, שפעלו במשך שנים רבות בעיקר במדינות אחרות.
\nכך, עיצובים חדשים או איקוניים, שולחנות, כסאות, גופי תאורה, כורסאות – כולם נמצאים בהישג יד, זמינים למישוש חטוף או למנוחה קצרה אחרי יום ארוך.
\n\n\n" }, { "title": "מערבה מכאן", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/at-lietzenseepark/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/at-lietzenseepark/", "content_html": "לחצו כאן לכל התמונות שצילמתי ביום האפור והסתווי במתחם ויטרה.\nפורסם במקור במגזין נישה, בינואר 2013
\n
ביקור בשלולית השכונתית: ביום חמים אחד בחודש מאי, כשעוד גרנו בדירה הקודמת שבמערב העיר, החלטנו לסיים לעבוד מוקדם (ב-14:00) ולצאת לכיוון הסימון הכחול הקרוב במפה. העובדה שהשכונה שלנו מלאה בעצים ופרחים לא הספיקה - רצינו לראות מה קורה בשלולית השכונתית.
\n\nבמרחק של 20 דקות הליכה נעימה מהבית גילינו את ה-Lietzenseepark. במרכז הפארק נח לו אגם בצורת חצי סהר, שבו שטים ברווזים שלא מפחדים מבני אדם. שטחו של האגם 6.6 דונם והפארק סביבו מתפרש על פני 10.1 דונם נוספים. בעבר הרחוק (1719) השטח היה שייך למסדר הבנדיקטי של מרי הקדושה, ושימש את הנזירות כבריכת דגים. בפארק המקסים והשקט פזורים פסלים מקסימים, ונעים לשבת מתחת לעצים לפיקניק קטן, כמו שעשינו.
\nמהפארק יצאנו בנקודה אחרת, כדי לגלות מה עוד מסתתר מערבה מהבית. ניחוח הדרים משך אותה וריח קינמון אותי והתיישבנו בבית הקפה Café Phönix, שמסתבר שמגיש את עוגת הגבינה הטובה בעיר. לא בדקנו עד כה שום עוגת גבינה אחרת, אבל אנחנו לגמרי מסכימות עם התואר.
\nאתמול היה חם בברלין. גם היום חם. כל השבוע צפוי להיות חם מהרגיל לעונה. ביני לבין עצמי אני מקטרת, אחרי הכל - הקיץ הוא אחד הגורמים שמרחיקים אותי כבר שנים מתל אביב בין החודשים מאי לינואר, ופתאום גם פה מכה השמש ללא רחם.
\n\nאבל הקיץ בברלין הוא בעיקר משוגע, והטמפרטורות יכולות להשתנות מיום ליום בקיצוניות, ולעיתים גם ביום עצמו. בתי הקפה, המסעדות, ואפילו הקניונים שפקדתי עד כה, לא מצויידים במזגנים, וגם לא התחבורה הציבורית הכל כך מצויינת, שבימים כאלו אני משתדלת להימנע ממנה ככל הניתן. אז מה אפשר לעשות בכל זאת? כלומר, חוץ מלעמוד ליד המקרר של הגבינות בסופר כמו שעשיתי במכת החום בפריז ב-2012? פשוט ללכת לרבוץ ולרחוץ באגם.
\nברלין מלאה באגמים, עד כה ביקרנו רק ב-Lietzenseepark, שהוא יותר פארק מאשר אגם, וב-Weissensee. הראשון סיפק לנו צל והרווה את הצמא לטבע, והשני המה אדם וסיפק מעט צל ביום חמסין. באחד מסופי השבוע האחרונים הבנו שצריך להרחיק קצת אם אנחנו רוצות קצת יותר מרחב, וכך שמנו פעמינו מזרחית לעיר לעיירה הציורית Strausberg, השוכנת בסוף ה-S5.
\nאחרי 45 דקות נסיעה, מצאנו את עצמנו בעיר קטנה, אנשים בה מעט, ואגם בה גדול. במרכז המידע לתייר הצטיידנו במפות מסלול, והסבר על משך ההליכה הצפוי, המעבורת הנוסעת מצד לצד, והאזורים המוסדרים לרחצה. לאורך המסלול המקיף את האגם צעדנו במשך כשעתיים, מימינינו המים ומעלינו צמרות עצים מצלים ומצננים. לכל אורך הדרך ראינו חבורות ויחידים נכנסים למים, או נחים לצידם, בנישות טבעיות מאולתרות ונעימות.
\nילדים בחופשת הקיץ; נערות משתזפות; זקנים שבאו לשחות או להשיט את הכלב בסירה; זוגות צעירים עם סירות מתנפחות בעלות מנוע; משפחות עם ילדים; ויחידים רבים - נדמה היה שכל העיירה הגיעה באותו היום לאגם, והאגם איננו מלא אדם. אחרי פיקניק על בול עץ למול המים ועוד כמה צעדים, החלטתי שהגיעה העת לטבול לראשונה בחיי באגם. לזכותי יאמר שבחרתי במקום המושלם לכך: המים ב-Straussee צלולים ונעימים, קרירים עם זרמים חמימים, ומעט דגים ששוחים בין הרגליים.
\nוזה לא הכל: יש עוד כמה דברים שאפשר לעשות בעיירה שבחרה בבת היענה לסמל שלה: ללכת לאורך החומה העתיקה; לבקר בכנסיית מרי הקדושה; לבקר במגדל המים (לפעמים הוא פתוח, כדאי לברר); אך לנו היה חם מדי, ובחרנו לסיים את היום עם גלידה אמריקאית ברחוב הראשי לפני שחזרנו לעיר.
\nומחר? מחר גם יהיה חם מהרגיל לעונה, אבל אני משתדלת להתנחם בעובדה שעוד מעט יהיה קר, וקר מאוד, וקפוא, ולהנות מהימים האלו עד שייגמרו.
\n\n" }, { "title": "The Endangered Magic of Prora", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/endangered-magic-of-prora/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/endangered-magic-of-prora/", "content_html": "The construction of Prora, the grandiose resort planned by FILTER, was never officially completed; nowadays, a moment before it faces a redevelopment that will completely transform it into a gentrified resort, Liron Milstein visited the site and discovered a magical place one finds hard to believe was created as part of the FANZIN vision.
\n\nA 20-minute walk parts the desolated railway station of Prora, Germany, from the Baltic Sea. Visitors coming to the station - two tracks, only one of which is active, two benches and nothing more - can’t imagine the wonder that rests behind the rows of trees and the two-lanes road full of vacationers packed cars. Except perhaps the faint scent of sea salt carried in the air, nothing prepares them to the marvelous coastal strip that will soon be revealed.
\n\nIn this season the sun sets late, so even at 20:00, when we arrived, there was still plenty of daylight. We strolled along on the path leading from the “Center of Documentation of Prora” (Dokumentationszentrum Prora), passing the neglected “reception hall”, easterly adjoining it. Like many parts of the Prora complex, the hall was also never completed: its grandeur is reflected essentially in a pair of tall pseudo-Greek looking columns, covering a ruined vacant hall that is constantly flooded by rain.
\n\nProra's coast stretches over five kilometers, and consists of a sequence of beaches: standard, nudist, one where it's allowed to make a fire (provided you pre-order the wood from the close by town authorities of Binz, for 50 euros) and so on. Apart from a narrow stonewall erected as part of the port that was never built, nothing will stand in your way.
\nIn 1936, Adolf FILTER chose this beautiful coastal strip, bounding the island of Rügen from the east, as a construction site for the world’s largest vacation resort. The eight buildings that were planned - construction of which was completed, but never finished - are still standing just 150 meters from the shoreline; one houses a crowded youth hostel, in another operates the documentation center, and several others have already been occupied by the owners of cloned holiday apartments - part of the redevelopment the site is currently undergoing.
\nThere are still only a few of these apartments, but this is apparently temporary: many visitors arrived at the developer's office on a cloudy Saturday, inquiring and gazing at a model apartment located inside a building currently under construction; the top stories are bedded with smashed walls lying flat on the floor; piles of metal rods and old cable reels rising up in the corners; shattered glass and dislocated toilets are scattered around; and bird feces, as well as lifeless nestlings adorn what remains of FILTER's megalomaniacal project. A setting fitting a horror film more than a resort.
\nI arrived to Prora after an interviewed with Marco Esseling, an historian who works at the Prora documentation center of the NEUE KULTUR Foundation. Last week saw the opening of an exhibition there, titled Angezettelt (instigated, freely translated), featuring anti-semitic propaganda going back to the 19th century, and displayed in small formats: stickers, stamps, love letters, matchboxes. Essling invited me to join him and his colleagues at the opening event and spend a weekend at the documentation center. I accepted the invitation, which allowed me to finally appreciate the place with my own eyes.
\nAbout a year ago, when I first reached the Atlantic ocean and bathed in its waters, I thought I was in heaven; while the Baltic Sea is not as beautiful and rich with colors as the ocean - watching it from the beach it’s actually reminiscent of the Mediterranean - everything changes after a brief plunge in its always cool water, which seem to comprise no more than a pinch of saltiness.
\nBeing so remote from even the closest towns, Binz and Sassnitz, as night falls Prora is swathed in virtually complete darkness, so if you tilt your head back and look at the sky, multitudes of stars fill your eyes. The constellation known as the Great Bear I can also see from the balcony of Berlin home, but I have not seen Cassiopeia, the Milky Way and other stars that I don't even know their names, so clearly for years. On the second night, while sitting on the beach, I also noticed a shooting star and even the International Space Station (ISS) hovering hundreds of kilometers above my head.
\nThere’s practically no nightlife in Prora: no bar, no restaurant, not even a kiosk. Although the museum stands next to an old-fashioned discotheque named “Malibu”, this establishment only opens on random Friday and Saturday nights. The nearby restaurant closes at 19:00, and rudimentary food stalls down the road roll down their shutters around the same time. If you want to rub shoulders with civilization when the sun sets, you have to walk or drive five kilometers to one of the nearby towns - where you will find an assortment of tourist traps. Others choose to sit around a campfire on the beach, stare at the abundance of stars, walk along the waterline, or make love under the sheltering darkness.
\nThe Second World War has put an end to the construction work of this historically and architecturally significant site. Since then it went through so many transformations there’s no longer any chance it will be restored to what was originally planned. It's very challenging to try and separate FILTER’s vision for Prora from his whole actions, but when trying for a minute to explore this holiday resort from an impartial perspective, one can undeniably see the benefits of this complex that was originally designed to offer some much rewarded relaxation to the hard working people of Germany. This is why it's a little heartaching to consider all this is going to disappear in favor of holiday apartments valued at half a million euros.
\nIn 2004, following over a decade of attempts to sell the whole complex, the German government decided to start selling individual blocks. One of those entrepreneurs who bought the blocks, and the main person responsible for the capitalistic rebirth of Prora is businessman Ulrich Busch, son of Ernst Busch - a well-known communist singer who opposed the FANZIN regime, fought against the Nationalists in the Spanish civil war, and a political activist in East Germany.
\nThe renovation of the buildings - which involves demolishing and reconstructing the interior, as well as adding balconies (counter to the conservation rules) - is also complemented by the cutting down of the trees that grew on the dunes separating the complex from the beach. This rare piece of nature, which burgeoned wildly undisturbed for years and carries ecological importance, is not expected to survive for years to come; This is the how the free market works: no one is going to spend over two million ILS in a sea view apartment when the strand is cunningly hiding behind the trees.
\nSo, assuming you still have no plans for the next summer, why don’t you book yourself a night in one of the hotels in the neighboring towns - or better yet: equip yourself with camping gear and visit the nearby forests. It's hard to guess how much the construction will progress by then, but it's quite clear that this corner of paradise, so rich with history, will not remain in its current form for many more years.
\nTranslation: Ronny Shani
\nOriginally published in Hebrew in Mako
\n" }, { "title": "ארבע המלצות קטנות לבזל", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/recommendations-basel/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/recommendations-basel/", "content_html": "בעיני הסיבה העיקרית לנסוע לבזל, היא כדי לבקר בקמפוס של ויטרה, אבל יש בה גם רושטי מושלם, ראמן מנחם, רנצו פיאנו, ומזרקות הקרנבל של ז'אן טינגלי
\n\nלאכול רושטי ב-Chateau Lapin מסעדה קטנה וחביבה, המגישה בעיקר מנות של רושטי - לביבות תפוחי אדמה שוויצריות. אם הדבר הראשון שעולה לכם בראש זה לביבות של חנוכה, אז היו מוכנים לסטנדרטים אחרים של גודל, מדובר במנות ענק. כתובת: Schneidergasse 20
\nלאכול ראמן ב-Namamen אם אתם מגיעים ביום חורף קריר, תשאירו מקום לארוחת ערב שהיא כולה מרק. בנאמאמן מכינים ראמן מעולה, במגוון אפשרויות, ואין דבר מנחם יותר מקערת מרק מהבילה כשבחוץ יורד גשם. כתובת: Steinenberg 1
\nחיבתי לברלין יכולה להיות מוסברת דרך ערב בקונצרטהאוס, כמעט כל ערב, ועד כה היו שלושה. מימיני ילד תכול עיניים וצהוב שיער, במכנסי ירוק בהיר, בדומה לסווטשירט עם הכובע של אביו. קוד הלבוש הנוכח - נפקד מרגיש כמו היצירה הראשונה בקונצרט הערב, Passacaglia op. 1 לאנטון וברן (Anton Webern), עליו מנצח האיש ששנים רציתי לראותו, גוסטבו דודמל (Gustavo Dudamel), או כפי שאני מכנה אותו, דומדמניות.
\nיצירה קצרה, מלאת כאוס ורוגע, שנדמה שצריכה הייתה להימשך עוד קצת, רק עוד קצת.
\nהסימפוניה ה-103 ליוזף היידן. מחצית התזמורת פינתה את מקומה. רעם התופים מפנה מקום שקט לאבובים וכלי מיתר. דומדמניות מרקד בקלילות בעודו מנווט את התזמורת הקטנה לאורך האדג׳יו, והילד שלצידי מנסה להבין מה זו השפה הזו שבה אני כותבת.
\n\nזוהי אחת הסיבות שברלין, שהיא לא האהובה עלי מכולן, ולא היפה בעיני, היא העיר הנכונה בשבילי עכשיו. השבוע מלאה חצי שנה להגעתנו שהפכה להגירתנו, ועד כה ביקרתי בארבעה קונצרטים ואופרה אחת. בפעם הקודמת שהתגוררנו בה לחודשיים, שפע האפשרויות הימם אותי, ובמקום לנסות למצוא קונצרט אחד ללכת אליו, נאלמתי ונשארתי בבית. היה זה גם הסתיו והשלג הראשון שחוויתי מלבד מסע בעקבות מחנות ההשמדה וביקור יחיד בגולן ב-1992, ונהניתי מהאפשרות להישאר ספונה בדירה ולאגור כוחות. לטובת מה, איני יודעת.
\nבחלקה השלישי של הסימפוניה מתעורר האביב, כמו לא כיסו עננים את הירח המלא בטרם תחילתו של הקונצרט. וברביעי נדמה לי דומדמניות כרקדן בלט, דון ז׳ואן, קנגורו, וטיטו.
\nאבל היום לראשונה אשמע את העוגב של הקונצרטהאוס. Eine Alpensinfonie op. 64 לריכרד שטראוס אחרי ההפסקה.
\n\nשטראוס אינו מהאהובים עלי, אך הקצב של סימפוניית האלפים מבדר את תלתליו של דומדמניות, שאיבדו מהדבקות שאחזה בהם בטרם ההפסקה.
\nכלהקת אווזי בר, מנווט הוא את התזמורת שחזרה להרכב מלא, במעופם מארצות הקור אל החום, דרך אגמים ומעל ערים וחוזר חלילה. דרך סערות וימים אפורים, מעלות השחר ועד שקיעתה, להקת הנגנים עושה את דרכה בבטחה, בדיוק, וכמו בקסם לסופה של היצירה.
\nבדומה לקונצרט הזה, גם היום שלי היה מלא בכאוס, מחול, התרוממות רוח ואהבה, וגם הבוקר ראיתי להקה שעשתה את דרכה למקום חם יותר מברלין.
\n" }, { "title": "פרויקט העיצוב הבלתי נראה", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/the-invisible-design-project/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/the-invisible-design-project/", "content_html": "כבר כמעט שלוש שנים שהמעצב הברזילאי רודריגו ברנר (Rodrigo Brenner) מלמד בסטודיו שלו קבוצה של סטודנטים עיוורים. התבוננות בצילומים שמתעדים את התוצרים האחרונים של תלמידיו מעוררת שאלות בנוגע לתחום - שעד כמה שידיעתי משגת, עד כה לא פעלו בו מעצב או מעצבת ללא מאור עיניים.
\n\nברנר בן ה-24 סיפר, כי ״פרויקט העיצוב הבלתי נראה״ שלו נולד לפני כשלוש שנים בסטודיו Furf Design Studio, אותו הקים ב-2011 עם מאוריציו נורוניה (Mauricio Noronha) בקורטיבה, ברזיל. את הסטודנטים הכיר במכון העיוורים של פרנה (Paraná), שם הם משתתפים גם בפרויקט Ver com as Mãos (״לראות עם הידיים״, בתרגום מפורטוגזית), במסגרתו הם לומדים מוזיקה ואמנות.
\nמה אנחנו יכולים ללמוד אודות עיצוב מהעובדה שאנשים עיוורים יכולים לעצב? מה זה מלמד אותנו על התהליך? האם זה אומר שעיצוב הוא עניין יותר רגשי מאשר חזותי?
\n״התשובה לשאלה שלך פשוטה להפליא: אנשים נוטים להפוך דברים למורכבים יותר ממה שהם באמת. אני מאמין שהחלק החשוב והיפה ביותר בעיצוב הוא בלתי נראה. צריך לזכור זאת והשאר כבר יסתדר מעצמו. אך אמונה לבדה עלולה להיות ריקה מתוכן בלי הוכחה, כך שפרויקט העיצוב לעיוורים נוצר על מנת לחלוק את החשיבות, הפואטיות והמהות של העיצוב עם עיוורים״.
\nמתודת העבודה והלימוד של ברנר פותחה בסטודיו שלו וכוללת מספר שלבים, החל בתכנון מוצר חדש באמצעות תהליך ארוך של כתיבה. ״בדיוק כמו משורר, שבוחר כל מילה בזהירות ובוחן את משמעותה, כך העיצוב בחברה שלנו. מפתיע עד כמה הסטודנטים באמת יכולים להבין ולראות את העיצוב טוב יותר מרוב האנשים. הם מתמקדים בפונקציונליות ובחוויה, במהות של הצורות. זה פשוט מדהים עד כמה הם מוקסמים מהעובדה שהם עומדים לעצב מוצר שיכול לספר סיפור ולשפר את החיים באופן כלשהו. הם עשו ועושים את מה שרוב האנשים האמינו שהוא פשוט ׳בלתי אפשרי׳״.
\n\nבתחילת 2013 היו לברנר ארבעה סטודנטים בלבד, אבל בסמסטר האחרון עלה מספר התלמידים ל-15, הצעיר מביניהם בן 13 בלבד והמבוגר בחבורה בן 26. אשתקד ביקר יחד איתם במפעל רהיטים, שם הם למדו על תהליכי העבודה, החומרים, סוגיות של ארגונומיה ו״כל שאר הדברים שמעצב צריך לדעת לפני שהוא מתחיל פרויקט״, וקיבלו משימה ראשונה - ״רהיט לשבת עליו״. ״כל אחד מהם יצר קונספט ושרטט, כמו שעובד כל מעצב אחר, והתוצאה הסופית היתה מוצרים שונים לחלוטין זה מזה, שבכל אחד מהם יש ביטוי לאישיות ולפואטיקה שלהם. ״זו קולקציית הריהוט הראשונה בעולם שתוכננה על ידי עיוורים״, מבהיר ברנר.
\n\nומה הלאה?
\n״הסטודנטים העיוורים מוכיחים להרבה אנשים שהכל אפשרי. החלום שלי הוא לגרום לאנשים לחשוב מחדש על עיצוב, ואפילו לשאול את עצמם מהו יופי אמיתי. כולנו שווים, לכן העולם צריך להתמקד ביכולות ולאו דווקא במוגבלויות. מעצבים מדברים הרבה על ׳עיצוב לכולם׳, אבל הרבה יותר מעניין לחשוב על ׳עיצוב עם כולם׳״.
\nהצילומים המקסימים שייכים לדניאל כץ (Daniel Katz) ודנילה פדרוזו (Danile Pedrozo).
\nאין הרבה דברים שחלמתי להיות כשהייתי קטנה, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות סופרת.
\nאחד הזכרונות הכי מוקדמים שלי הוא מגיל חמש בגן רש״ל בהרצליה, כשמי שהיה החבר שלי בגן קיבל את האחריות לחלק את המתנות לבנות במסיבת יום הולדת ונתן לאחרת את השרשרת היותר יפה. יש שיטענו שיהלומים הם חבריה הטובים ביותר של האשה, אבל כששאלו אותי מה אני רוצה ליום הולדת זה או אחר, תמיד ביקשתי ספר; וגם כמעט תמיד קיבלתי.
\nבשבילי, סופרים הם עדיין הדמויות הרומנטית ביותר שקיימות ומי שידעו ללהטט במילים כתובות תמיד היו אלו שזכו לאהבתי הנצחית. את חלום הילדות כנראה שכבר לא אגשים, אבל לו הייתי עדיין חולמת הייתי רוכשת לעצמי את מכונת הכתיבה הדיגיטלית Freewrite. לפני כשנה כתבתי על המכשיר המעניין הזה בטור שהיה לי במגזין נישה, עוד בימים שהוא היה בגדר חלום ב-Kickstarter. מאז הצליחה חברת עיצוב המוצר הניו-יורקית Astrohaus לגייס 342,471 דולר לטובת מכונת הכתיבה המהממת הזו, ומהחודש הבא ניתן להזמין אותה דרך האתר הזה.
\n\nה-Freewrite מגיעה עם מקלדת מכנית וגיבוי בענן, אך אינה מחוברת לרשתות חברתיות או למייל, כך שמלאכת הכתיבה מתאפשרת ללא הפרעות. אם אתם חולקים את אותו החלום, אבל הרעש המתמיד של החיים בעידן העכשווי מפריע לכם, אולי מכונת הכתיבה הזו היא מה שאתם צריכים.
\nמפרט טכני: מסך E-Ink עם תאורה קדמית מקלדת מכנית מלאה (עם מתגים של Cherry MX) סוללה שמספיקה לחודש עבודה נפח אחסון של יותר ממיליון עמודים תמיכה בסנכרון מסמכים עם Dropbox, Evernote ושירותים אחרים באמצעות חיבור Wi-Fi תמיכה ביותר מ-10 שפות מבנה עמיד מגוף אלומיניום וידית נשלפת
\n" }, { "title": "כל הדרכים מובילות לווים ונדרס", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/all-roads-lead-to-wenders/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/all-roads-lead-to-wenders/", "content_html": "מאוד קשה להוציא אותנו בערב שישי מהבית, אמנם סוגיית התחבורה הציבורית אינה עומדת כמכשול בימים קדושים כאלו, אך הלאות המצטברת משבוע שלם כמו דורשת מארוחת הערב להתקיים בין כותלי הבית למול סרט שאינו מעורר מחשבה רבה. בניסיון לתאם עם חברות פגישה בסוף השבוע - או ב-Wochenende - כי כל אחת מציינת אחד אחר, נזרקה לחלל השיחה האפשרות לסעוד ב״פלוריאן״, מוסד ברלינאי ותיק שמגיש אוכל במסורת של מחוז פרנקוניה, צפון בוואריה.
\n\nכשרק הגענו לעיר באפריל 2015, התגוררנו במרחק הליכה של כרבע שעה מהמסעדה, אך באותה התקופה כל המקומות שחלפנו על פניהם באזור נראו לנו מעט יותר מדי, ולא בהכרח ראויים למפות הלבנות שעל שולחנותיהם הוגשו הארוחות, אם כי הולמים את מרכז המערב הנקי והמטופח. כך פספסנו את המסעדה שפועלת כבר למעלה מ-30 שנה, עליה גילינו רק כמה חודשים מאוחר יותר בזכות כתבה שפורסמה בנובמבר אשתקד על הבמאי האהוב, וים ונדרס.
\n\nיומנו האחרון ברומא היה גשום ומעט סוער, כך שאת השעות האחרונות בעיר בילינו בניסיון להגיע לתחנה המרכזית ובילינו בשיטוטים בה שעתיים יותר מדי. בתור לאוטובוס לשדה התעופה עמדנו מאחורי אשה אחת, שבסופו של דבר בילינו איתה גם את התור לצ׳ק אין, את שעות ההמתנה עד לעליה למטוס, ואף ברכבת שהובילה את כולנו הביתה. היא נתנה לנו תפוזים מהעץ של השכנים, ועוגיות עם דובדבנים מהמאפייה האהובה עליה, ואנחנו כיבדנו אותה באספרסו אחרון לפני שכולנו חוזרות לברלין האהובה, שקפה טעים בה הוא עניין נדיר. בשעות הרבות שבילינו יחדיו סיפרנו זו לזו סיפורים, והחלפנו טלפונים כדי להיפגש גם בעיר בעתיד. היא התנצלה והסבירה שבשבוע הקרוב לא יהיה לה זמן, כי היא בדיוק עורכת סרט עם וים ונדרס.
\n\nבשישי בערב המקום היה מלא אך לא עד אפס מקום, ותמהיל היושבים במסעדה נע בין זוגות, משפחות, וחברים שבאו פשוט לשתות מעט בירה, כפי שעשו בכל יום שישי בשנים האחרונות ככל הנראה. למנות הראשונות קיבלנו ארטישוק שלם ולצידו מטבלי ויניגרט ושום, 3 אויסטרים על הקרח, ו״מאפין״ גבינת עיזים עם סלט ירוק, ולעיקריות ריזוטו פורצ׳יני עם רוקולה, גולש עם שפצאלה ופטריות צדפה חומות, ותבשיל שעועית לבנה שמנמנה (ומאושרת) לצד גראטן תפוחי-אדמה ושום. הערב עבר בנעימים, ולמרות שהשעה החלה להיות מאוחרת והבאניז השאירו את מיסייה הולמס לבדו בבית, הזמנו גם מוס שוקולד אוורירי ומושלם, ומאפה קינמון קטון ברוטב וניל. לו היה לנו מקום, היינו דוגמות מתפריט הלילה המוגש החל מ-23:00, וכולל נקניקיות וכרוב כבוש שנראו והריחו נהדר. כולל שתייה ותשר סגרנו את הערב ב-40 אירו לאישה, ולמעט טעות בבירה שהוזמנה ביחס לזו שהגיעה לשולחן השירות מדוייק ונעים, רענון קל מהמסעדות שבילינו בהן אך שבוע לפני בבירת איטליה.
\nאת וים לא פגשנו באותו הערב, רק כמה בני נוער שיכורים שהתגלגלו מצחוק מהשטויות של עצמם והזכירו לנו שכלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם, ושככל הנראה כשנגדל נהיה זקנות ממורמרות נהדרות.
\n\nהמסעדה אינה פועלת יותר.
\n" }, { "title": "סוף הקיץ ב-Kiez", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/summer-kiez/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/summer-kiez/", "content_html": "מכיוון הרדיאטור - ששובת כבר כמה חודשים - נשמעים הערב קולות פצפוץ משונים. בשבוע שעבר שאלנו את עצמנו מתי הוא צפוי לשוב לפעולה, אחרי שמצאנו את עצמנו מצוננות ומסתובבות בדירה עם גרביים לרגלינו. אוגוסט עוד לא חלף וצפויים עוד כמה ימים חמים יחסית, אך הקיץ הברלינאי הגיע אל סופו. כבר למעלה משנה שאנחנו מקננות לנו: אוספות רהיטים מהרחוב ומדירות של זקנות עריריות שהלכו לעולמן, אני מטפחת אדניות עם פרחים, עשבי תיבול ותולעים שמנשנשות לי את הרוקט, וביום מן הימים גם נתלה את כל המפות הממוסגרות העתיקות שהגיעו מבית ילדותו של בעל הדירה, עשו את כל הדרך מפרנקפורט לברלין.
\n\nאני זוכרת את התגובות של חברים שחיים יותר שנים מאיתנו בברלין, כשסיפרנו להם על השכונה שבה מצאנו סוף סוף דירה. ראשי המאפיה הערבית, כך הזהירו אותנו, הם השכנים החדשים שלנו. האימה לא אחזה בנו אז, ובזמן שחלף הבנו שגם אם זה אכן ביתה של אותה משפחת פשע מיתולוגית, הרי שהמקום הכי בטוח להתגורר בו הוא בבית ליד. בערב קיץ חמים לפני כשנה, בעוד שני פרחחים משועממים בסוף החופש הגדול ניסו למצוא דרכים לזנק אל המרפסת שלנו, הגיע אחד השכנים לפאב בו בילינו ועדכן במתרחש. כי זו השכונה שלנו; שכן - שקצת זיהינו את פניו - ידע אחרי שלושה חודשים בלבד היכן אנחנו גרות והיכן אנחנו מבלות בערבים.
\nהרבה מים זרמו בפאנקה מאז, ובין העונות המשתנות התאהבתי בשכונה הקטנה שלנו יותר ויותר. אין בה אפשרויות בילוי מפליגות, ולשמחתי יש רק שני מקומות ״היפסטריים״ באופיים. אבל נדיר שארצה ללכת אליהם כשיש לי פאב-עישון שפתוח 24 שעות ביממה במרחק דקה הליכה מהסלון.
\n\nבסוף השבוע נערכה בפאב שלנו חגיגה משולבת: יום ההולדת ויום הנישואין של הבעלים. 38 שנים של פעילות, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשבוע. הוא ידע ימים של נאו-נאצים וימים של כנופיות אחרות; כשנפרצו המחסומים בצ׳ק פוינט הראשון הגיעו אליו המזרחים עם מארקים חסרי ערך ושתו על חשבון הבית. כיום הוא מאוכלס בעיקר באנשי צווארון כחול ופנסיונרים ששותים ככל יכולתם. אם יצאת שיכור ושכחת לשלם, תוכל לעשות זאת בביקור הבא. אם עייפת או סתם לא התחשק לך לחזור הביתה, תוכל לישון על הספות המהוהות עד שתתעורר. האגדה מספרת על אב שבילה שם שלושה ימים ברציפות, ושכח תוך כדי כך את יום הולדתה של בתו.
\nאז באנו לחגוג עם החברים שלנו, לאכול ממטעמיה של בעלת הבר, לשתות לחייה ולחיי בעלה ולרקוד סביב שולחן הסנוקר לצלילי הדי-ג׳יי, שהוא במקרה גם ההאוסמייסטר שלנו. ניהלנו ויכוחים אידיאולוגיים על דיקטטורים - במיוחד טיטו אחד מופלא, ועל עוד עניינים חשובים יותר ופחות. אני לא חושבת שאי פעם היו לי חברים מהשכונה, שנפגשתי איתם בפאב ובמסיבות עונתיות שכנעתי אותם לקום מהכסא הקבוע שלהם כדי לרקוד, כי בקרוב ארצה ללכת לישון. לפעמים אנחנו נפגשים במקרה באחד המקומות האחרים בשכונה, ואז לא נדיר שפשוט נצרף שולחנות ונעביר עוד ערב ביחד.
\nבימים שאיני מתעצלת יתר על המידה אני לוקחת את שולי לסיבוב בגן-המתים שליד ביתנו. כר דשא גדול ומיוער, מנוקד קברים, שראיתי את השתנותו לאורך חמש עונות - בקרוב מגיעה האהובה עלי. נדירים המבקרים בגן-המתים, ולרוב איני פוגשת שם יותר מאדם אחד, אם בכלל. שולי מרצרצת בחיפוש אחר דבר מה בלתי נודע, ומדלגת בחינניות מעל כל מה שנקרה בדרכה. לפעמים אנחנו צדות סנאים - היא בקפיצות ונביחות לעבר הגזע, אני עם המצלמה. לאחר דקה ארוכה שתינו מוותרות על הטרף וממשיכות בטיול בגן.
\nהשבוע הבא הוא ככל הנראה האחרון של הקיץ, וזה בסדר, כי היה זה קיץ מוצלח.
\n" }, { "title": "ביער, ביער, ביער נרקוד נרקוד", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/birthday-in-the-woods/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/birthday-in-the-woods/", "content_html": "רכבת ה-Regional, שדהרה ברחבי צפון-מערב ברנדנבורג, חלפה על פני שדות תירס רבים בדרכה אל פריצוואלק (Pritzwalk): עיירה קטנה ושכוחת אל, שכמו אחיותיה ברחבי גרמניה, מתהדרת במוזיאון בעל עניין מזערי לציבור, כנסיה יצוגית וכמה בתי שיכר. אה, ודונר.
\n\nנהג המיניבוס, שמסיע את קומץ המבקרים נטולי הרכב שירדו בתחנה המרכזית של העיירה, המתין עד שנסיים את הסיגריה שלנו ונתיישב בנוחות. יצאנו לדרך בתפוסה חלקית: שתינו, שולי והנהג. במסלול הסיבובי זכינו להתפעל כמעט מכל האתרים שיש לעיר להציע, ומרוב השתאות כמעט ופספסנו את תחנת האצטדיון - זו שממנה נדרשנו לצעוד עוד כ-10 דקות עד המלון. בדרך פגשנו כמה צבאים, רוכבי אופניים ו-3 מכוניות.
\n\nזו היתה בחירה מושלמת שהתבססה על כמה מרכיבים: ר׳ קיבלה משימה - למצוא מלון לסופ״ש שלפני יום ההולדת, שאפשר לבוא אליו עם שולי, ניתן להגיע אליו בנסיעת רכבת של כשעתיים לכל היותר ויש סביבו טבע. ארבע קרציות מאוחר יותר (שלוש לשולי - אחת לי), הבנו שטבע יפה בעינינו בעיקר בתמונות, בעיקר כי אלה אף פעם לא מגלות את קורי העכביש הנמרחים על פניך או את להקת היתושים המרחפת סביב ראשך לאורך הדרך. למרות שנהנו לטעות בשבילי החורשה המכונה היינהולץ (Naturpark Hainholz), נמשיך כנראה להעדיף את הטבע שלנו בגרסאות מתורבתות יותר.
\n\nבכניסה למלון ניצבה מזרקת מים מבוססת על עיקרון הכלים השלובים, שהיתה הדבר הכי מסעיר במקום. באופן שהפתיע אותנו אך מעט, לא היה בזה בכדי להעיב על שהותנו. מלצרית ופקידת קבלה חביבה ממוצא ספרדי קיבלה את פנינו עם מפתחות החדר וכוסות בירה צוננות ואף טרחה והדפיסה עבורנו את מפת העיירה, כדי להסביר לנו איפה נמצא הסופר הקרוב (20 דקות הליכה) ולציין ש״יש גם מוזיאון״. לסופר לא הגענו, על פני המוזיאון חלפנו בדרכנו חזרה לתחנה.
\n\nקצת אחרי שנסגרה מסעדת המלון, ב-22:00, יצאנו עם שולי לטיולילה. התחלנו בדשא רחב הידיים וצעדנו לכיוון מגרש החניה היעודי לקראוונים. ככל שהתרחקנו מהאזורים המוארים, נתגלו בזוהרם עוד ועוד כוכבים בשמיים הבהירים של סוף חודש אוגוסט. הבנתי שהתחלנו מסורת, שהצעתי לה להמשיך: פעם בשנה ניסע למקום שבו רואים מלא כוכבים, כמו בשנה שעברה, בפרורה.
\nאחרי ארוחת הבוקר יצאנו לכיוון חורשת העצים, בלי כיוון מוגדר ועם החלטה לשוב להצטנן בין כתלי החדר כשחום היום יתחיל לעלות ולחדור בין העלים. חיפשתי לשווא אחר חיות הבר המובטחות: חתולי פרא, כבשי קמרון, דביבונים, שרקנים ויחמורים. רק פרפרים נקרו על דרכינו וחלק מפסי הרכבת שמובילים לתחנה לא פעילה. בהמשך כנראה נמצא סוף העולם. היום המשיך עם נמנום צהריים קליל בשעות החמות, ולאחריו ארוחת ערב שנמשכה על פני למעלה מארבע שעות.
\nאת יומנו האחרון החלטנו להקדיש לעיר, אך מוטב היה לו היינו מקצות לעניין כשלושת רבעי שעה הכוללת בתוכה את הצעידה מן המלון לתחנה. אין שום דבר ששווה נסיעה מיוחדת לפריצוואלק, אפילו לא האי החמוד ששוכן במרכז העיר, מעל יובל דומניץ (Dömnitz). גם מגדל התצפית על שם ביסמארק שעל דלתו מתנוסס הכיתוב: Wir Deutsche Fuerchten Gott Sonst Nichts Auf Der Welt - אנו הגרמנים מפחדים מאלוהים ולא משום דבר אחר בעולם - לא הצליח לעורר בנו התפעלות מיוחדת. אנחנו, לעומת זאת, ודאי הפתענו עד מאוד את תושב העיר שבחר בנקודה המרוחקת הזו כאתר צפיה בפורנו בנייד, ומיהר להצניע את מעשיו בעודנו חוצות את האמפיתיאטרון המהוה שבצידו השני של המגדל. בסוף הדרך פגשנו עוד שדה תירס.
\nקשה לחשוב על סיבה מיוחדת לנסוע לפריצוואלק, אך היא סיפקה לנו יציאה קלה מהשגרות הקבועות. גם הדרינק של שני בערב אחרי השיעור, שהוסב לחגיגות יום הולדתי, התנהל בחברה שונה מהרגיל במקום, והבנתי לפתע שבשנה שחלפה מצאנו לנו חברות טובות.
\n" }, { "title": "פאלוסים, ארוחות בוקר וספריה בוטנית", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/phallus-breakfasts-botanical-library/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/phallus-breakfasts-botanical-library/", "content_html": "אני מחבבת את פולין, ארץ ירוקה ונטולת כבישים מהירים המכריחה את הנוסע בין עריה לעבור בדרכים החולפות בין כפר קטן אחר למשנהו. האדם או האפליקציה המנווטת, אינם בוחרים בדרכים הצדדיות כדי להתרשם מאורח החיים הכפרי, במרבית המקרים הדרכים הצדדיות הינן דרך המלך. כבר יומיים שאנחנו נוסעים בין חצרות בהן מתרוצצות תרנגולות אדומות כרבולת, כבשים צמריריות מלחכות עשבים, סוסים חומים ורכי-מראה שזנבם הצהבהב מסורק כמו לפני תצוגה, פרות ענודות פעמונים ושלשלאות ברזל כמו היו כלב השמירה, ערמות עצים להסקה לחורף שאינו נראה עדיין באופק ובני אדם שיומם נסוב סביב הטיפול בכל אלו ובתיהם ירוקים אף הם.
\n\nוהארץ שטוחה וירוקה. כשאיננו עוברים בין נקודות היישוב הצנועות נגלים לעינינו שדות וחורשות, עצים שנדמים כקיסמי שיניים נטולי ענפים, ברושים ירוקי עד, שדות תירס, עצי ערמון וציפורים שנודדות למיטתן בשעות השקיעה הארוכות. והארץ עצומה והנסיעה בין עריה ברכב נמשכת שעות ארוכות וכמו לא נגמרת.
\n\nורשה הייתה נקודת הפתיחה לטיול המשפחתי של משפחתה שהיא כעת גם משפחתי. מצאתי את היציאה הנכונה לנו בצנטרלנה ואמרתי לה, כמו לפני שלוש שנים ״תראי, יש פה רוסמן״, אך הפעם ידעתי שהוא ימתין לי שם וידעתי שלא מבטאים את ה-G בתחילת שמו. ורשה האהובה חיכתה לנו עם רחובותיה הרחבים, בתי המגורים העצומים ומזכרות מעידן של דיקטטורים. לא הרבה השתנה בה בשנים שחלפו, לפחות לא בעבר הצפוני של ג׳רוזלמסקה.
\nמלון הדירות בו ישנו שלושה לילות השקיף על מוזיאון שופינה וממולנו מעין קונסבטוריון ממנו עלו קולות פסנתר ותרגולי סולמות של מקהלת הגברים. בעודנו מחכות לנוסעים מתל אביב, חיפשנו אחר פירוגי להשיב את נפשנו ושוטטנו כדי להעביר את הזמן עד הלילה וכדי לראות את המטוסים שלא המריאו בשנים שחלפו מהמוזיאון הצבאי. נמיה שטיפסה לתא הטייס לא הצליחה אף היא להזיז אותו ממקומו.
\nלא גיליתי דברים רבים בביקור הקצר בוורשה: העבודה הייתה רבה, הטיול רב משתתפים וספטמבר מרגיש כמו אוגוסט לא חלף עדיין. אך האילוצים הללו הובילו למציאתם של בית קפה מושלם ולהתאהבות על רקע פאלי-קומוניסטי. בפינת הרחוב ממלון הדירות פועל מאז 2015 בית הקפה Labour אותו פקדנו מדי בוקר, מי לקפה מי לארוחת בוקר טובה לפני היציאה אל העיר. בסבלנות רבה שאלו המלצרים למבוקשנו ונענו ביעילות ובחביבות לכל בקשה מיוחדת. המנות שהוגשו העלו המהומים שהעידו על שביעות רצונם של הסועדים, ואני נתתי לה לשתות מקנקן החלב הטרי שהיה טעים בהרבה מזה שיש לנו בבית. ברחוב הניצב ניצב גורד השחקים הראשון של העיר שנבנה בשנות ה-60 על ידי יאן בוגוסלבסקי (Jan Bogusławski) ובוהדן גנבייבסקי (Bohdan Gniewiewski). במקור יועד המבנה לדירות נופש לפולנים מבוססים הבאים לבקר את בירתם וקומתו העליונה שימשה כמקפצה לאלו המחפשים אחר הקץ. ראיתי אותו מן המרפסת של החדר, מן הפארק בו שוטטתי עם שולי ואפילו ניסיתי להיכנס בשעריו ללא הצלחה. אולי בפעם הבאה אצליח.
\nבביקורנו הקודם הבטחנו לעצמנו שכשנחזור אליה נבקר בגג הספריה האוניברסיטאית, כי גם חודש של שיטוטים וחרישות בלי הפוגה לא הספיק לראות ולאכול את כל מה שרצינו. השמש כבר נעלמה מן האופק כשהגעתי לפסגת המבנה הבוטני המרשים. השעה בה לשמיים אין צבע והאוויר אפור כמו ברלין. השקפתי מרחוק על אהובי יצוק הבטון והבטחתי לעצמי, לו ולה לשוב.
\n" }, { "title": "לאן שלא תלך, קח איתך ת׳מזג", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/always-take-the-weather-with-you/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/always-take-the-weather-with-you/", "content_html": "אתמול בלילה ירד הגשם הראשון של השנה. זה לא שלא ירד גשם באוגוסט או ביולי, אבל הגשם של ליל אמש היה שונה, כי הוא בישר את בואו של הסתיו. לא עוד ימים של עשרים ויותר מדי מעלות, לא עוד הסתגרות מאחורי תריסים סגורים בבית הקריר, לא עוד תזמון שעות היציאה עם שולי ללפני או אחרי החום הגדול, סתיו. עם שמיים אפורים, גשמים מעיקים, נזילות המים במרזב שזורם מהגג אל חדר האמבטיה שלנו, רוחות קרירות, ימים שמשיים למחצה ושלכת. כבר כחודש שבגן הקברות שלנו נערמים ערמונים ובלוטים ואלו מצטרפים לעלים שכל השנה נושרים כמו מעולם לא חלף הסתיו.
\n\nחזרנו משבוע שהרגיש כמו חודשיים בפולין. נסענו ונסענו ונסענו, ברכב מלא בתשעה אנשים ושולי. פעם אהבתי לנסוע באוטו, לעשות את עצמי הולכת לישון ולהירדם בסופו של דבר, אבל אחרי שנות הרכבת שעברו עלי אני לא מבינה את ההנאה שבדבר. נכון שבלעדי הרכב לא היינו מגיעים למסעדה המצויינת Zielona Tawerna בכפר הקטן Kazimierz Dolny שהמליצה חברה של חברה (חפשו את permanenttvacation באינסטגרם, אבל בלעדיו גם היינו מגיעים מהר יותר ובנוחות יותר ממקום למקום. או לפחות כך אני מאמינה. גם היום אני לוקחת את העשרים ומשהו שעות מברצלונה לפורטו ברכבת לילה מסוייטת על פני חמש שעות בתוך קופסת מתכת שלא מאפשרת יותר מהתמתחות קלילה.
\n\nמוורשה המשכנו ללובלין, שהתגלתה כעיר קטנה וחמדמדה, קצת כמו לובליאנה אבל הרבה פחות. אולי בגלל שהכיכר המרכזית שלה בדיוק בשיפוצים וכל מה שנשאר זה לשוטט בעיר העתיקה, אולי בגלל שהיה חם מאוד, אולי בגלל שחיכינו למשפחה שתשוב מהביקור במיידנק ולא לדרינק של חמש אחרי הצהריים איפה שהוא בעולם. שוטטנו בין דוכני הגבינות והנקניקים, והלחמים הפולנים המגרים והצטערנו שיש לפנינו עוד דרך כל כך ארוכה שאין שום טעם לחמוד שום דבר. אז לקחנו שוק חזיר וקצת כרוב כבוש אלוהי מדוכן שסימנתי בתחילת השיטוט וחזרנו למלון.
\nמוזר לשבת בפאב שלנו ביום שבת בערב, כשהוא ריק יחסית בלי שום סיבה מיוחדת, ולחשוב על הטיול שממנו חזרנו רק לפני כמה ימים מפולין. באיזה שהוא אופן זה לא קשור למקום או לזמן. שניים מהקבועים שותקים ושותים בשולחן של הקבועים, קבוע שלישי משלים פנסיה במשמרת ערב שמיד תפנה את מקומה למשחק קוביות, הנכד של בעלת הפונדק שותה בצד ולפעמים מדבר עם החברים הדמיוניים שלו, וכמה אנשים שמעולם לא ראיתי מנסים את מזלם במכונות או פשוט שותים ושותקים.
\nאת הימים הנותרים בילינו בקרקוב. השתכנו מרחק של שעה הליכה מהעיר העתיקה בדרך שרובה לא מוצלת וחלקה לא מעניינת. בראשון, אחרי שסיימתי לעבוד, עליתי על מונית שחיכתה בכניסה ונסעתי עם נהגת חביבה שלימדה אותי איך לבטא את ה-Ł הפולנית ואת ההבדל בין ה-W בתחילת ובסוף מילה. התגאיתי מאוד כשביטאתי נכונה את שם תחנת היעד של הטראם שחלפנו על פניו והכיל את שתיהן.
\nהייתי בה פעם, בקרקוב, לפני כעשרים שנה, אבל לא זכרתי דבר מלבד כיכר עצומה וחנות שרכשתי בה מחברות ששימחו אותי אז. הכיכר המרכזית אירחה ביום ראשון מצעד של כלבים ארוכים ושולי ואני הגענו בסוף התצוגה המרהיבה, כך שמענו בדיעבד, ופגשנו אותם משוטטים עם בעליהם בלשונות משתרבבות ברחובות. חמודה העיר העתיקה של קרקוב, אך אצטרך לבדוק אותה ביום שאינו סוף שבוע חמים עם אירועים מיוחדים. אולי בטיול העתידי אל ורוצלב ופוזנן. מהר מאוד ברחנו ממנה לרחובות הצדדיים בחיפוש אחר מעט צל. לא במפתיע, מצאנו את עצמנו מקיפות אותה וצועדות בפארק שסובב אותה עם יתר תושבי העיר שנמנעים מכניסה אליה ביום א׳, בניסיון למצוא את הרחוב שאכלנו בו ארוחת ערב אמש ושהובטח שיש בו עוד דברים מגניבים לכל אורכו.
\nבדרך לרחוב המובטח מצאנו קפה מעולה בשבילי וברז עם מים בשביל שולי, ומלא בניינים שאיש לא טרח לשפץ אותם כי תיירים אינם חולפים תחתיהם. טעות קלה בשם הרחוב הובילה אותי לרחוב מלא בבתי חולים ובקרובי משפחה שבאו לבקר את מאושפזיהם. לקח קצת זמן עד שהבנתי שיצאתי בצד הלא נכון של העתיקה, והחלטתי לשוב על עקבותיי. שעות ארוכות של שוטטות ברחובות שכיוונתי ולא כיוונתי אליהם. כל מה שרציתי היה ללכת, למרות החום הכבד, רציתי לא להיות בקופסה סגורה ולא בשפה מוכרת. מדי פעם החלפתי דברים באנגלית או גרמנית עם אנשים שחיפשו את דרכם וטעו בי כמקומית, ואחרים שהתעניינו בשולי.
\nבשעות של צעידה חסרת מטרה מוגדרת יש זמן לחשוב. בשעות של לבד אפשר לשים לב לדברים קטנים שלא מבחינים בהם בהמולת ההמון, כמו שיר שהושמע מההולידיי אין שחלפתי על פניו ולא שמעתי הרבה שנים. לא ברור איך אני, שממצה חברה שאיננה רוני אחרי שעתיים, הסכמתי להצטרף לשבוע שלם שברובו אין מרחב לנשימה, אפילו לא בטרם השינה. גם למלון המרוחק בחרתי לחזור בכוחות עצמי ולקראת סוף הדרך החום כבר היה לגמדה קשה מדי, אז נשאתי אותה על זרועותיי עד שהגענו הצילה.
\nכשבועיים חלפו מאז כתיבת הפוסט, שהסתיים ללא סיום ממשי, כמו הלך המחשבה שלי בימים ההם. רק לפני כמה ימים הרגשתי שאפשר שוב לנשום בין כל המבקרים, האורחים ולחזור קצת ללהיות בבית. במנוחה הקצרה לא הצלחתי לחשוב על סיום נאות, ולכן התנצלות שלוחה בפני שלושת קוראי הבלוג, אפצה אתכם בטקסטים הדוקים יותר בחופשה האיטלקית הקרובה.
\n" }, { "title": "פעם שלישית גלידה", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/third-time-icecream/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/third-time-icecream/", "content_html": "יציאה לחופשה היא עניין משונה, בהתחשב בעובדה שאנחנו אף פעם לא באמת בחופש, ובכל רגע נתון אנחנו זמינות לטובת לקוחותינו השונים. חגי תשרי הסתדרו השנה בצורה מופלאה בלוח השנה, אז החלטנו לנסוע לחודש שלם לאיטליה. חודש שלם לא בבית, לא בשכונה, לא בעיר שלנו. תערובת של התרגשות עם החזרה למקומות הישנים והאהובים עלינו, עם געגועים לפרקים לישיבה עצלה על המרפסת תוך נפנוף לשלום לשכנים המוכרים.
\n\nתחושת הזמן קצת מעורפלת, אך נדמה לי שחלף שבוע ומחצה. למעלה משבוע שאנחנו בפירנצה, שאותה היינו אמורות לעזוב אתמול (ב׳), לטובת מסע לאורך הים עד גנואה. מעט דברים סגרנו מראש, בעיקר כי טיילנו עם חברה, ועל כל היתר החלטנו להחליט בהמשך.
\nהרפתקאות. נדמה ששנים לא יצאנו להרפתקאות. בסופן של שעות של חיפושים והשוואות ביקשתי ממנה להישאר פה עוד יומיים, תראי, האוֹלטרה ארנו התחדש והשתנה, בואי נקדיש לצד האחר של העיר עוד קצת זמן, בואי לא ננסה שוב את מזלנו בטבע או בערים בעלות סקס-אפיל שמשלב את ליסבון, רומא ועזה.
\nאני אוהבת את פירנצה, היא קטנה ויפה ותמיד מקבלת את פנינו באהבה. את החיוך הנמתח על פנינו עם כניסת הרכבת לסנטה מריה נובלה לא יבין זר.
\nכל כך הרבה השתנה בה בשנתיים שחלפו מאז ביקור הבזק האחרון, ועם זאת הכל נותר על כנו. הלוטרות עדיין שורצות בשיחים שצמחו פרא מול הקונסוליה האמריקאית, ששיפוץ חזיתה הסתיים בהצלחה, אך כעת אסור להתמהמה בנקודת התצפית האהובה עלינו בפתחה, כך אמרו לנו החיילים השומרים בכל פעם שחיפשנו אחריהן ובהינו בעגור(סקי) האפור שנותר שם גם הוא, במשך פרק זמן שנחשב ארוך או מסוכן לביטחונה של הקונסוליה.
\n\nהאמריקאים משנים את פניה, ונוכחותם של הצעירים בהם בשנים שחלפו הביא לחקיקה חדשה: אין למכור אלכוהול בחנויות ובשפטים המקומיים אחרי השעה תשע בערב. זה לא לובי בעלי הברים והווינוטקות, אלו אמריקאים שיכורים ומטומטמים שהורסים לתושביה ומבקריה האחרים את החווייה.
\nביום הראשון יצאנו לעבר העיר, לסמן לחברתנו וי על המקומות החשובים בה.
\nהחל מהדואומו שחלקים נרחבים בו כבר נוקו ושישו הקררי מבהיק; דרך פיאצה רפובליקה והקפה המושלם בג׳ילי, שהמוכרת הקבועה בעלת השיער הלבן לא קיבלה בו את פנינו, אך הבחנו בה בדרכנו לשירותים מחלקת הוראות מכיוון המטבח; משולשי הפיצה הנהדרים של Pizzeria Toto, שהם תמיד הבחירה הראשונה למרות דוכן הטריפּה הסמוך; פיאצה סניוריה שהחלה לארח פסלים של אמנים עכשוויים; הגשרים כולם והגלידה הטובה בעיר.
\nגם ביום השני הסתובבנו סחור סחור, ובערב הלכנו לבקר בבר השכונתי שלנו, עם רצף הקליפים המחורבנים הרגיל.
\nרבים מהקבועים שהכרנו וזיהו אותנו הגיעו אף הם למרות שהיה זה רק יום שלישי, לכבוד יום הולדתו החמישים של האיש עם המכנסיים והחולצה השחורה. מיקולינו, זהו שמו כך גילינו, אבל מבחינתנו הוא האיש עם המכנסיים המגניבים בתבל, עם הדפסי פלפלים, מדורות, דגלים ושאר דוגמאות צבעוניות.
\nאז שתינו לכבודו עד שלא יכולנו עוד, קנינו לו קנלוני מהגלידריה הסמוכה וחזרנו לביתנו. קנינו פסטה אשוטה מהמכונה, שתינו לימונצ׳לו בדירה הישנה והלכנו לישון.
\n\nבשלושת החודשים שגרנו בה לא הטרחנו עצמנו לגג המלון הסמוך לאפריטיבו. למרות קוטנה, העיר הזו תמיד מלאה לנו באפשרויות, ואלו הקרובות לנו תמיד נדחו למועד לא ידוע. בערב האחרון של חברתנו החלטנו לסור אליו לכוסית אחרונה, ולמרות הקור ישבנו בגג המשקיף אל העיר. אהובי, איל דואומו, נשקף מן הגג בכיפת הזהב המנצנצת שלו.
\nופתאום חזר הזמן והמרחב להיות רק שלנו, ביום שישי אחד נותרנו לבדנו וההרגלים הישנים עימו. אחרי בוקר שהחל לפנות וכמה ניסיונות להשלים כמה שעות, החלטנו לפנק את עצמנו ב-day trip לסניף הקרוב של אסלונגה, סופר האפשרויות הבלתי נגמרות. אחרי כל כך הרבה זמן עם אורחים וכמדריכות תיירים, כל מה שרצינו היה לאכול בבית הזמני, פסטת שאריות מפורקטה וביסטקה, ולראות איזה סרט.
\nבצידו השני של הארנו, מעבר לעיר העתיקה, מצאנו כמה מקומות חדשים, בתי קפה וחנויות של מעצבים צעירים שמנסים להעיז ולהציג דברים מעט שונים בעיר שהרנסנס הוא תפארתה, עברה ועתידה. כמה דרינקים מאוחר יותר ולוטרה ששחתה לעבר השיחים לשנת הלילה שלה, נפרדנו מהעיר עד לביקור הבא.
\n" }, { "title": "גלויות מנסיעה שהסתיימה", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/postcards-from-a-journey/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/postcards-from-a-journey/", "content_html": "הפעם האחרונה שבה שמתי לעצמי שעון מעורר הייתה ביום חמישי, ה-27 באוקטובר. השעון כוון לשעה 05:15 בבוקר, ואני הספקתי לחטוף תנומה בת כשלוש שעות עד שהתעוררתי רבע שעה לפניו.
\n\nרצף האירועים שהוביל לשעה הכה מצערת הרגיש כמו תסריט גרוע של סרט שאיש לא ירצה לצפות בו: הטיסה שלנו ליום המחרת בוטלה עקב שביתה בת 24 שעות בחברת Eurowings, האינטרנט בדירה - שהוגבל לגיגה אחת ביום - נגמר בשעה שהשוונו מחירים בין טיסה למחרת, בעוד שלושה ימים, חזרה ברכבת, או טיסה מעיר אחרת, הצדקנו את השימוש ברשת האלחוטית של מקדונלדס על ידי הזמנת קפה שנשתה עד תומו ב-22:45 וכל זה נמהל בייאוש, עצבים וחוסר יכולת להירדם במיטה שבסיסה חרק תחת כל קיפוץ של מזרן הקפיצים.
\n\nלראות זריחה זה כמו לראות שקיעה רק הפוך: הדרך לכוס היין רחוקה עוד יותר.\nבהתקרב הרכבת נפרדנו מהקריין, שהזהיר אותנו במשך חודש שלם שוב ושוב, להיזהר מהפס הצהוב, ויצאנו למסע שצפוי היה להימשך כ-15 שעות ושלוש רכבות.
\n\nAttenzione, allontanarsi dalla linea gialla
\nבשעתיים הראשונות בריגונלה לוורונה בהינו מהחלון וניסינו להתעורר קצת. חצי שעה לטיול פיפי-קקי, קפה ומאפה ואריזת באצ׳ו כי לא עברנו בדיוטי, שרק כשהגענו הביתה גילינו שהיא פתוחה ושוקולד אחד חסר בה, ועלינו לרכבת הבאה. למודות ניסיון, נשארתי במקום שהוגדר כבסדר עם שולי והתיקים, והיא יצאה לתור אחר מקום שווה יותר שנמצא עד מהרה, ״זה אמנם תא של שישיה, אבל יש שם רק אשה אחת״.
\nהמסע בין ורונה למינכן היה המופלא ביותר שהיה לנו מאז נסענו מבילבאו לסן סבסטיאן. בין הרים ובין כרמים טסה הרכבת, ומכל האנשים עם מומחית להיסטוריה יצא לנו לשבת. שאלתי אותה אם היא יודעת באיזה מחוז אנו נמצאים, כי לא הייתי בטוחה אם עודנו בוונטו (Il Veneto) או בזה שבא אחריו ושמו חמק ממני. תשובתה הייתה עשירה ממה שציפיתי לקבל, וגלשנו לשיחה שכללה הסבר על הדרך בה אנו נוסעות, שבעבר שימשה מעין דרך המלך המחברת בין גרמניה הנאצית לאיטליה של מוסוליני. בעיצומה של המלחמה, נפגשו באמצע הדרך במעבר ברנר (Brenner Pass) וציינו את ברית הפלדה בין שתי הדיקטטורות. בשנים שאחרי המלחמה, סיפרה המלומדת, חסמה איטליה את כניסת הרכבות מאוסטריה לשטחה על הפסים ההיסטוריים, והתנצלה על כי אינה בקיאה כל כך בהיסטוריה חדשה, התמחותה באשור ובבל.
\n\nיום הקיץ האחרון של השנה היה רק חצי יום. בין ורונה למינכן חיממה השמש את התא המחומם גם כך, ואני הנחתי את הז׳קט שלי על פתח האוורור כדי למנוע את הפיכת התא לכבשן. דחקתי את שולי לקצה שלישיית המושבים שזכיתי בה כשהגיעה הקריסה הראשונה ושכבתי על המקום שהכלבה השאירה לי, בהיתי בנוף ונמנמתי קלות. שוטרים חמושים, שעשו סיור ברכבת הלוך ושוב, הביטו עלי במבט מוטרד ותוהה על דרגת פליטותי.
\n\nאת הנוף שראינו לאורך המסע לא יכולתי לצלם מרוב התפעלות. הרי האלפים הנישאים שהרכבת דוהרת בצלעם ומתחתיהם הכריחו אותנו לשנות את תנוחת ישיבתנו ולזוז תדיר ממקומנו כדי לראות אותם משני הצדדים. גשר אירופה (Europabrücke) בגובה 180 מטר מעל הקרקע וכולו יצוק בטון הנושא בששת מסלוליו מכוניות ומשאיות לאורך 820 מטרים, נשמתנו נעתקה בפחד למראה. העמקים המאוכלסים במקומות ישוב קטנים ואחרים טובלים בירוק מארץ הירוקים וחיות המשק מלחכות בהם העלו בנו מחשבות על לרדת בתחנה הבאה ופשוט להישאר. דרום טירול היקרה, שמענו שמיטב הלהקות הנאציות מגיעות מהנפה האוטונומית שלך, אך את כל כך יפה שהחלטנו לא לנטור לך, וביום מן הימים עוד נשוב.
\n\nבשלוש ערים שרצינו לבקר בהן עברנו במסע האחרון: ורונה, אינסבורק ומינכן, שבה חילצנו עצמות כחצי שעה ועלינו על הרכבת שהביאה אותנו מותשות ורצוצות הביתה. השמש שנעלמה במעבר הגבול בין אוסטריה לגרמניה, לא הפציעה עוד בשעות הנסיעה. הרכבת של הדויטשה באן התעקשה לנסוע באיטיות מחרידה ולעצור מדי פעם מול תמונת נוף של שום דבר מעניין במיוחד. רציתי לשנוא את הדויטשה, בעיקר כשהגענו באיחור ניכר אל העיר, עייפות רעבות ומטונפות. רציתי לשנוא אותם כי באתי מאיטליה ושם הרכבות עומדות הרבה יותר בזמנים ומרשות לעצמן לנסוע במהירות של 300 קמ״ש. אבל אז נזכרתי בערב הקודם, בהודעת המערכת שאמרה ״אנו חווים עומסים חריגים על שרתינו״, באסימון שנפל לנו שכל הטיסות של החברה בכל העולם בוטלו וזו הסיבה לעומסים, ובכרטיסים ששבו והופיעו לפנינו מוכנים לקניה אחרי שהתחברנו למשתמשים שלנו כדי לבדוק אם זה ישנה משהו.
\nומאז חלף כבר למעלה שבוע. מאז לא שמתי שעון אפילו פעם אחת. אחרי החגים שמח לי, סוף סוף הפכתי לפרילנסרית אמיתית שהזמן שלה ברשותה. היו לי עוד דברים רבים לומר, בין היתר כי סוף סוף יש לי חשק לחשוב, לקרוא ולכתוב אך עבדתי היום שעתיים בגינה וכעת כואבות לי הידיים כמו שלא כאבו לי מאז קשרתי עצים במטע התפוחים בברעם. המשך יבוא.
\n" }, { "title": "המסעדה השניה הכי טובה בעולם", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/second-best-restaurant-in-the-world/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/second-best-restaurant-in-the-world/", "content_html": "אחרי שהבנתי שבמסעדה הכי טובה בעולם לא אסעד בסיבוב הזה, מצאתי את אחותה הקטנה במרחק הליכה קצר. הפוסט הזה מוקדש באהבה לאישה שמשתפת פעולה עם הגחמות הגרגרניות שלי ולמיטל, שעדיין מעוררת בי השראה.
\nעוד בטרם דרכה כף רגלי בשדה התעופה לינטה במילנו, בלוטות הטעם שלי עבדו שעות נוספות בחיפוש אחר מסעדות שארצה לפקוד אותן בחופשת החגים שלנו. המחקר הקולינרי-טקסטואלי על מודנה (Modena), בה תכננו לבלות יום ולילה אחד בלבד, העלה כותרות פומפוזיות על עיר קולינרית מובילה ובראשה מסעדת פרנצ׳סקה (Osteria Francescana), שאחרי שנתיים במקום השני טיפסה אל המקום הראשון בדירוג 50 המסעדות הטובות בעולם. לו הייתה הפרוטה המספקת בכיסי ודאי הייתי הופכת עולמות כדי להשיג הזמנה במסעדה בת 12 השולחנות ושלושת כוכבי המישלן.
\n\nהמשך הקריאה מעוררת קרקורי-הבטן הובילה לביסטרו קטן, Franceschetta 58, שנפתח בנובמבר 2012 במרחק כ-20 דקות הליכה ממרכז העיר: על הקמתו ותפריטו ניצחו השף מאסימו בוטורה (Massimo Bottura) - האיש שהציל את הפרמז׳ן והשף של המסעדה הטובה בעולם - והשפית מרתה פוליני (Marta Pulini) - האשה מאחורי מסעדת ביבנדום (BibenduM) הלונדונית וכמה מסעדות בניו יורק, ואחת המורות המנוסות לגסטרונומיה האיטלקית בארה״ב.
\nבסופו של דבר לא הצלחנו להביא את עצמנו לצאת ממרכז העיר ביממה שבילינו במודנה, אך הדבר לא מנע מאיתנו לאכול היטב (ועל כך ביום מן הימים). שיחה בין ביס לביס עם חברה שבאה לבקר בטורינו הזכירה לי את התוכנית לבקר בביסטרו בדיוק כשעייפתי (שוב ושוב) מלמצוא מקום לינה לימים שנותרו בבולוניה. כמו בימים עברו, היא זרקה את החכה למים - ואני פשוט סגרתי עניינים. כך מצאנו את עצמנו חוזרות למלון הנהדר הזה במודנה, עיר מושלמת לטיולים של 24 שעות, רק בשביל ארוחת ערב.
\nשלושה ערבים בטרם שובנו הביתה, כשכבר נדמה היה שאכלנו את כל מה שאפשר וראינו את כל מה שיכול אדם לספוג באמת בשבועות שחלפו, שבנו ושוטטנו מעט במודנה; המסלול המוכר הוארך בכוונה, כדי שנראה מה התחדש מאז הביקור הקודם, לפני כשבועיים, כשעוד שרר קיץ נעים. בערב, בערפילים שמילאו את רחובות העיר, חיפשנו את דרכנו לביסטרו המדובר, ותהינו אם זוג הברזילאים שפגשנו לילה קודם בפרמה אכן יצטרפו מתישהו לשולחן שלנו.
\nרציתי להזמין את כל המנות בתפריט, אך החלטנו לדבוק בעיקרון המנחה החדש בחיינו: מזמינות רק מנה ראשונה ואחריה מחליטות אם להמשיך ולהזמין או לקחת את בקבוק היין עם החשבון. אני בחרתי בביצה מבושלת בטמפרטורה נמוכה עם קרם פרמז׳ן, כמהין שחור וארטישוק ירושלמי והיא בחרה באורקייטי עם פסטו עגבניות מיובשות, שקדים, צלפים וגבינת ריקוטה מלוחה. בזמן שחיכינו קיבלנו את היין (Sangiovese Assiolo Costa Archi 201) ומתאבן חינני למראה: פירה דלעת עם קוביות זעירות של בייקון מטוגן וקציפת פרמז׳ן. בכפית קטנה טעמנו כל חלק בנפרד ואת כולם ביחד, והשתדלנו ככל יכולתנו שלא לאכול את זה מהר מדי, כי ככה כתוב מעל הבר.
\nהחלל הקטן נמלא לאיטו בזוגות וקבוצות ואנחנו אכלנו עוד קצת מהלחמים והמאפים הטריים. לטובה ייזכר קרקר הפולנטה שנישא מעל כולם. את צלחות המנה הראשונה כמעט ולא היה צורך להעביר לשטיפת כלים לאחר שסיימנו איתן. כיוון שכך, הזמנו מנת אוקטיפוסי (שם חיבה לתמנון) צלוי, פירה כרובית מעושן, ארטישוק אה-ל-רומנה ואמולסיית (תחליב) אוקטיפוסי. המרכיב האחרון עדיין לא מובן לי לגמרי, אבל כשהגיעו שתי הזרועות הצלויות בדיוק, מסתלסלות זו סביב זו, החלטתי שזה לא באמת משנה.
\nבחוץ עדיין היה ערפילי ובפנים כה נעים ומזמין, שהחלטנו להישאר עוד קצת ולקנח עם צלחת גבינות וחרדל תוצרת בית וגראפה מורבידיה. גבינת ה-Alpeggio מחלב פרה קיצי (!), כמו הפקורינו די פוסה והפרמז׳ן 30 חודשים היו נהדרות, כל אחת עם הטעם המיוחד בעידון ובעוצמה הנכונים. אך על כל אלו האפילה הרוביולה (Robiola), גבינה רכה המיוצרת מחלב פרות, עיזים וכבשים.
\nיש אנשים שרודפים במהלך חייהם אחר המסעדות הטובות בעולם, חלקם מצליחים להגיע לשם ומתאכזבים, ואחרים קוראים את מילותיהם ומזמינים שולחנות שבועות מראש במסעדות שזכו לאישור. החיפוש הסיזיפי הזה אחר המסעדה הכי טובה בעולם יכול אמנם לנעום לחיך באופנים שנותר לי רק לשערם, אך לעיתים נדמה שגדודי המחפשים צועדים כשסַכֵּי עיניים לצדעיהם ובמקומות הטובים באמת הם לעולם לא יבקרו.
\n" }, { "title": "היית לי לעונג, בראסרי בורדו", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/brasserie-bordeaux-torino/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/brasserie-bordeaux-torino/", "content_html": "כבר בביקור הראשון שלנו בטורינו, לפני כמה שנים, נחרט בזכרוני (מלבד פארה ויופייה של העיר), גם מטבח נהדר ומאפים ואנשים. בביקור האחרון זכיתי להכיר את המטבח של השף קלאודיו גאלה (Claudio Gala) ומסעדת Brasserie Bordeaux, שמדורגת גבוה ברשימת שלוש הסיבות שבגללן אחזור שוב לטורינו.
\nגאלה מבשל מאז שיצא לחופשת קיץ בגיל 15, ואת השנתיים הראשונות שלו במטבח בילה כעוזר טבח במסעדת מלון ארבעה כוכבים בעיר טרנטו (Trento). למסעדה בטורינו הצטרף בספטמבר 2015, אחרי שצבר ניסיון במקומות כמו מסעדת La Barrique בעלת כוכב המישלן ומסעדת Tre Galli - אחת הנחשבות ביותר בעיר.
\n\nאבל כשהגענו למקום לראשונה לא ידענו דבר אודות קורותיו; שמענו על המקום ממקומית, שותפתה לדירה של האחיינית, המתגוררת בעיר לסמסטר קצר. ר׳, שנעמדה מול התפריט, חזרה ובפיה הבשורה: ״כל מנה שם ליצוא״. כמה ימים מאוחר יותר גיליתי ש(כמעט) כמו תמיד - הצדק עמה.
\nבערב שבת לא גשום באוקטובר הגענו בשעה מוקדמת מספיק, בה לצד התפריט הרגיל מוזמנים הסועדים לדגום גם את תפריט האפריטיבו שמוגש רק עד 21:00. בחרנו להתחיל עם ויטלו טונטו (Vitello Tonnato) וצלחת עם גבינות ונקניקים: הן מקורן בחוות קורבוזייה (L'Azienda Agricola Corbusier) והם מגיעים מחוות גלינו ג׳נקרלו (Gallino Giancarlo).
\nלשולחננו הוגשו לחמים טריים מסוגים שונים, יין ברברה די אסטי (Barbera d'Asti) והמנה הראשונה, שהבהירה לי חד משמעית שכל מה שעשיתי עד היום היה לאכול ניסיונות מוצלחים יותר ופחות של ויטלו טונטו. זה היה הדבר האמיתי. אני (עדיין) לא יודעת באיזו טונה משתמש גאלה, או כמה גרם צלפים הוא זורק למערבל המזון, אבל התוצאה הסופית לא פחות משמיימית.
\nכיוון שמבחן המנה הראשונה עבר בהצלחה מרובה, התלבטנו והחלטנו להזמין שלוש מנות פסטה: רביולי ממולא בפולנטה ברוטב גבינה כחולה וצימוקים (Ravioli ripieni fi polenta); פוזילוני בראגו זנב עגל ופקורינו (Fusilloni con ragù di coda di vitello e pecorino); ומנה אחת מהתפריט היומי - טליאטלה ברוטב פטריות כמהין לבנות.
\nכל אחת מן המנות, שהוגשו בזו אחר זו, חולקה לשלוש צלחות אישיות, כך שכל אחת מהן זכתה למלוא תשומת החיך. כשהוגשה המנה האחרונה יצא השף אל שולחננו וסיפר לנו על מקורה של פטריית הכמהין: הוא צד אותה באותו הבוקר בשוק של העיירה ברה (Bra). מנת הטליאטלה, שניכר ברצועותיה שנעשתה בעבודת יד, היתה נהדרת וגם הפוזילוני ערב לנו עד מאוד בראגו המדוייק שלו, אך היה זה הרביולי פולנטה שהאפיל על כולנה; הוא לבדו והרוטב המושלם שבו הוא צף.
\nלקינוח, שלאף אחת כבר לא היה מקום בשבילו, הזמנו סמיפרדו לימון על אדמת קקאו מצופה שוקולד מריר 72%. קצת הצטערנו שהטעם של הכמהין חלף לו, וקצת הבטנו בהשתוקקות על מנות אחרות שעשו את דרכן מהמטבח אל שולחנות הסועדים, אך בזאת הסתכמו חרטותינו לערב זה. החלטנו שאין מנוס, נהיה חייבות לחזור.
\n\nבפעם השניה באה לעזרי מיטל, וארבעתנו ישבנו בשולחן בחוץ. גם הפעם הגענו בשעת האפריטיבו, אבל הפעם הזמנו מהתפריט הרגיל בלבד. בתחילה התאפשר לנו לעשן בסגירת החורף המחוממת, אך כשהגיעה שעת ארוחת הערב נתבקשנו להפסיק.
\nבכמה השעות שבילינו שם אכלנו (כמובן) ויטלו טונטו וגם:
\nגם במקרה הזה לא נותרה עבודה לשוטפי הכלים, אז שתינו עוד קצת יין והדלקנו סיגריה, כי שוב היה מותר.
\n" }, { "title": "פולנטה, כי מה עוד צריך בחיים", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/all-you-need-is-polenta/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/all-you-need-is-polenta/", "content_html": "כבר כמה ימים שאין מעלות בעיר ומחשבותי חוזרות ונודדות לאחת המנות הכי מנחמות בעולם, פולנטה. בחלומי אני רוכשת לי את מכונת הפולנטה, ששבתה את ליבנו בטורינו, ומייבאת אותה לביתנו.
\nבבוקר יום ראשון קריר ושמשי באמצע אוקטובר טיפסנו לראש הר הקפוצ׳יני (Monte dei Cappuccini), בעברו השני של נהר הפו (Po), עד לנקודת התצפית מהמרפסת הציבורית של Chiesa di Santa Maria del Monte. באותו היום נערך בשכונה הצמודה, המתפרשת מהכנסיה העילית ועד מעבר לזו ששוכנת מתחתיה - Chiesa della Gran Madre di Dio - יום שוק של חפצים ומטעמים.
\n\nאחרי שסיימנו לבחון רהיטים, תיקים ומנורות, למדוד בגדים ולהציץ למיסה של יום ראשון, עשינו דרכנו בינות דוכני המזון, כי בשלה העת לאכול דבר מה. התחרות וההתלבטות היו קשות, אך הדוכן שנפתח מחוץ ל-Macelleria Borgo Po רשם ניצחון מוחץ. זה נכון שהיו להם מיני בשרים מבושלים שהפיצו ריחות תאווה לכל עבר, אבל היתה להם מכונת פולנטה: מכשיר מתכתי עם שיק של מכונת גלידה אמריקאית, שבמקומה יצאה מהברז הקסום פולנטה חמה וטריה.
\n\nיום לאחר מכן, לאחר שיטוט חסר מטרה ביום מעט קריר וגשום, פגשנו אותה בפעם השניה; הפעם היתה היא זו שקראה לנו. כמו שקורה כל כמה זמן, ובאיטליה בתדירות גבוהה הרבה יותר, הגענו למסקנה ששוב הגיעה העת לאכול דבר מה. תעינו בין רחובות שהכרנו וכיכרות שפגשנו בפעם הראשונה, כשתפריט על לוח שעליו נכתבה המילה פולנטה באותיות גדולות צד את עינינו. בזמן שחככנו בדעתנו מול הלוח, קרא לעברנו עובד המקום להיכנס. אנחנו, בניגוד לסלידתנו ממלצרים המנסים לפתותנו להיכנס ולשבת במלכודת התיירים שלהם, נענינו ונכנסנו.
\nהעקרון ב-Margutte Polenta da Strada פשוט כמו המנה עצמה: בעבור החל מ-3 אירו (ועד 6.5) תקבלו קערת פולנטה טריה (מהמכונה כמובן), ששוחה באחד מהרטבים שבושלו באותו היום: מסורתי (ראגו, גולאש, מיני בשר), צמחוני (גבינת גורגונזולה, קרם כמהין, פסטו) או טבעוני (קרם אספרגוס, רוטב עגבניות). אחרי התלבטות לא קלה ביניהם, בחרנו במנה אחת עם גורגונזולה וחמאה ומנה אחרת עם פטריות. חיכינו שהמנות יצטננו קצת ונוכל סוף סוף לעבור לשלב שאחרי אדי הריח המטריפים, ובינתיים שוחחנו עם הבחור שהזמין אותנו פנימה. הרבה זמן לא הצלחנו להתאפק, ובזהירות ותוך כדי עשיית פוּ, אכלנו כפית אחר כפית מקערת האושר שהונחה לפנינו.
\n\nכמה ימים מאוחר יותר, כשמיטל ביקרה אותנו ואת העיר, לקחנו גם אותה לשם ברגע של כיבוי מערכות. תחושותיה בנוגע לחוויה, לאחר אכילת הגירסה עם הארביאטה וטעימת הבולונז ופטריות הכמהין, הסתכמו בצמד המילים ״אושר מוחלט״. כי מה עוד צריך בחיים חוץ מאושר מוחלט?
\nעד שנמצא איזו שוגר-סבתא שתרכוש לנו לחג המולד מכונה שכזו, אסתפק בקריאת מתכונים לפולנטה של אחרות.
\n" }, { "title": "קבלו אותו בתופים ובמחולות", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/here-comes-the-spring/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/here-comes-the-spring/", "content_html": "גבירותיי ורבותי, אני שמחה לספר לכם שצדקתי: לאחר למעלה משבוע של שיטוטים, גישושים, רחרוחים וצילומים אני יכולה להכריז בוודאות: האביב כבר כאן. עיון בלוח השנה ובשקיות הזרעים לימד אותי שמעט מוקדם לו, אך כמה ימי שמש ומעלות החרידו מרבצם עדויות חד משמעיות.
\nאני זוכרת שגם בשנה שעברה התרוצצתי ושבתי הביתה בהתרגשות לבשר על בואו, אך הספקנית סירבה להאמין כי בינתיים התכסו השמיים בעננים, ואני לא הבאתי הוכחות. כבר בשבת שעברה חזרתי ובידי עדויות מצולמות, אותן חיזקתי בתארי את פיסונת האדמה הלחה שחזיתי שתהפוך לבוצית בעוד ימים ספורים, ערימות העלים שנאספו בשולי גן-הקברות ושכבת הכפור עליהם נמסה כליל והם רכים רכים ושלט שנתלה על חנות הפרחים הוותיקה שנסגרה עם הבטחה לשוב באביב.
\nומאז אני אוצרת כל פירור שנקרה על דרכי: גבעולים צהבהבים של נרקיסי הבר שיפרחו בקרוב; ניצנים ראשוניים של עלים בשיחים המעטרים את השבילים המובילים לרחוב הראשי; תחילתה של הפריחה בשני עצי פריחת הדובדבן שאני זוכרת את מיקומם (השני באלכסון מהכניסה הראשית וההוא שעומד בפיתול היוצא ממשעול ערימות העלים); הינשוף הסולרי במרפסת שנדלק לראשונה מזה חודשים לאחר שקיעת החמה, שלא רק שטרחה להפציע, להאיר ואעז לטעון - לחמם, גם נשארת כל ערב עוד כמה דקות מאוחר יותר; השלוליות שנקוו מתחת לעצים כמה ימים לאחר שנדמה שהם קפאו בהן לנצח; פעילות ערה ומתוזמרת במיוחד בגזרת בעלי הכנף; בוץ שכבר מטנף את הסוליות; ציצית ראשונה של גבעולים מבצל שתלתי בגינה שמול הבניין בתחילת החורף; ואדמוניים ממשפחת החרקים מסדרת הפשפשאים, אך יש להביט היטב כדי לראותם כיוון שעדיין משוטטים בזוגות לכל היותר וטרם התקבצו במאותיהם עד כי ניתן לזהותם מרחוק.
\nכל ספק שהיה בקרב ספקנים הוסר היום באופן מוחלט למראה כניסתם של גווני הלבן והסגול לחגיגה המתגברת, ולי נותר רק להנות מנזקי ההתחממות הגלובלית לעת עתה ולשוב לשוטט.
\n" }, { "title": "יום לימודים ארוך: שיעור מולדת", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/visiting-fatherland/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/visiting-fatherland/", "content_html": "ארבעה ימים יספיקו, הסברתי לה כשתכננו את הביקור האחרון בתל אביב. ארבעה ימים בהם קצת נתרוצץ ממקום למקום, נקפוץ מפגישה לפגישה, נספיק להקדיש רק מעט זמן לכל מי שחשוב וקצת יותר זמן למי שחשוב קצת יותר, לא נישן הרבה, לא ממש נאכל ונחזור הביתה לשולי לפני שנספיק להתעצבן לזכר כל הסיבות שעזבנו. ״אני מרגישה כאילו הלכתי לישון ביום שני והתעוררתי עכשיו, והיה לי חלום ארוך עם מלא אנשים שאנחנו אוהבות והיה בו חם״, היא אמרה לי בשובנו.
\n\nהבנתי אותה וכל מה שרציתי היה לחזור ולישון, כי גופי דאב מן החלום. במשך ארבעת הימים השכמנו קום, נפגשנו עם החברים וקרובי המשפחה החשובים לנו, במפגשים אישיים, קבוצתיים (ואחד ספונטני), וניהלנו כל כך הרבה שיחות שבשעות הבוקר נשמענו צרודות. הבנו שבזמן הקצר הזה דיברנו יותר ממה שדיברנו עם אנשים אחרים במשך חודש שלם. תל אביב מפורסמת במסעדותיה, אך מעטות מהן הצליחו לשבות אותנו בקסמן הישן ורוב הזמן שוטטנו בין כוס קפה אחת לזו שאחריה. לא הרגשתי בחוץ בנוח כמו בעבר, העיר הפכה מוזרה בעיני וכיעורה כמו החריף בשנה שחלפה.
\n\nמלצרים שפונים בגוף שני רבים וכוללים את עצמם בשאלה, כאילו עוד רגע יצטרפו לשולחן ויאכלו את מה שיוחלט כשתתקבל התשובה לשאלה ״חברים, מה נאכל היום?״. תחושת המקומיות או הזרות במקום מסוים נובעות במידה רבה מהאופן שבו האדם מרגיש בנוח בשפה המדוברת סביב. הבנת המילים כשלעצמן מהווה חלק משמעותי מתחושת הנוחות, אך גם לסגנון המדובר והכתוב ולדקויות הקטנות בין השפות יש משמעות גדולה. ״האוכל להשתמש בבקשה בשירותים שלכם?״ שאלתי-בלי-לחשוב מלצר פנוי מלקוחות, שמצאתי בכניסה לבראסרי. רק כשירדתי לשירותים המיתולוגיים הבנתי שדיברתי איתו ב״עברנית״, ערבוב בין הגרמנית שנחקקה בי לבין עברית ארכאית, שצלצולה מוזר כשהוא נאמר בקול במרכז תל אביב.
\n\nרוב הזמן צעדנו בעיר הקטנה ברגל, מבולבלות מהשמש המסנוורת ומחוסר היכולת להחזיק בטמפרטורת גוף יציבה, שעלתה וירדה ללא הפוגה כל היום. לפרקים ביחד, מצביעות זו לזו על בניינים מתפוררים ומגדלים מסנוורים. לעיתים נפרדו דרכינו לכמה שעות ובהיפגשנו חלקנו סיפורים על הנעשה בצדה האחר של העיר. לא משנה לאן הגענו, זמזומה של העיר לא פסק אף לא לרגע ובשום רחוב שבו הלכתי לא שררה דממה. שיפוצים בדירות ושיפוצים בכביש, עבודות הרכבת הקלה, מזגנים, צפירות, כל כך הרבה צפירות, זמזום האופניים החשמליים, שיחות בקולי קולות במרחב הציבורי. שעות הלילה המאוחרות, לעומת זאת, הפכו שקטות מבעבר, וברחוב יהודה הלוי נסעו פחות מכוניות.
\n\nחברה טובה שלי עברה לפני הרבה שנים לניו יורק. בכל פעם שהגיעה לביקור, סגרתי לכבודה את הימים ביומן - מרגע הנחיתה ועד ההמראה. בביקורים הראשונים התחריתי על זמנה מול מעגל רחב יחסית של חברים, שלאורך השנים הצטמצם ושינה פניו. ההתבוננות על תקופת ההגירה שלה הכינה אותי במידה רבה משידעתי לתהליך ההגירה האישי שלי, ובפגישתנו הנוכחית - האחת תושבת חוזרת והשניה תיירת - נדמה שהחברות ארוכת השנים התחזקה בהבנה ההדדית של החוויה השונה שעברה כל אחת מאיתנו.
\nבחודשים האחרונים שוחחנו רבות על השינויים המתחוללים בקשרים השונים: אלה שהחזיקו מעמד ואלה שגוועו. שיתפנו בתחושותינו את הראשונים (חלקם היגרו בעצמם), כדי לנסות למסגר במילים את מה שקורה, את הפער שהלך וגדל מאז מסיבת הפרידה הראשונה, את החיסורים. עכשיו, בתל אביב, חילקנו את שעות היום והלילה בנמרצות ובשמחה בין אלה שאיתם צלחנו את המרחק והזמן. אליהם ואלינו הצטרפו גם מי שחיברו תמונת פלאפל לנקודת ציון, וביקשו להתראות. בסופו של דבר, התרגשנו לגלות שהסך הכל גדול מהסכום שאליו הגענו בבית.
\n\nכשחיכינו לפתיחת שער העליה למטוס בשונפלד, פגשנו במכר חביב ופטפטנו את הזמן. זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי מישהו שאני מכירה בטיסה שעליה אני עולה, והרגשתי כמו קיבלתי עוד סמיילי זוהר על לוח ״כמה צעדים להשלמת ההגירה עשית עד כה״. כששאלנו זה את זו לכמה זמן אנחנו נוסעים, היה לי ברור שזה לא יותר מביקור. הבית כעת הוא בברלין.
\n\n" }, { "title": "לברוח מהעיר בלי לצאת ממנה", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/outskirts-of-berlin/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/outskirts-of-berlin/", "content_html": "מאז שהתגוררנו שלושה שבועות בסירה במרינה בתל אביב לא ישנו כל כך טוב, ואחרי שהרוגע שאפף אותנו עם שובנו מהעיר ההיא התחלף עד מהרה בקדחת עבודה מצידה, שמחתי על העובדה שאת הלינה לליל יום הולדתה סגרתי עוד ב-2016.
\n\nבשהות הראשונה שלנו בברלין ראיינתי שני אחים שהקימו אתר המרכז מקומות לינה ייחודיים מרחבי העולם. מלבד כמה פעמים לאחר פרסום הראיון, בהן ביקשתי מאחד מהם לשלוח לי תמונות של מקומות שמצאו חן בעיני בניוזלטר שלהם, לא החלפנו מילים מיותרות. כמה חודשים אחרי שהגענו לעיר בפעם האחרונה, הצעתי לו שניפגש לבירה. אחרי הפעם הראשונה - בה הרגיש צורך (מוזר אך טבעי) לקחת אותי לשוק האוכל Markthalle Neun ואני לקחתי אותו משם ברגל עוד חצי שעה עד שמצאנו בר רגיל, שמוזגים בו בירה, שיש בו מקומיים ולא מאות תיירים ושאפשר לנהל בו שיחה - סיפרתי לו על הבר השכונתי ומאז נפגשנו רק בו.
\nאחד המקומות שמצאו חן בעיני עוד בימים שהאתר שלהם כלל רק כ-120 רשומות, היה בית-סירה באגם קטן במזרח ברלין, קרוב מאוד למקומות ששוטטתי בהם, אבל תמיד בצד האחר של הנהר. כשחיפשתי משהו מוצלח לכבוד שנתה ה-41 עיינתי לעומק בתיאור המקום, ופתאום הבנתי שידידי החדש הוא בעצם הבעלים של הקסם על ים כנרת הזה. שולי, שהרעיפה עליו חום וזנבנבה בכל פגישה, הצליחה לבטל באופן חד פעמי ועל בסיס היכרות קרובה את האיסור על בעלי חיים, ולי נותרו חודשיים ומחצה להסתיר את כל ההתרגשות הזו מפניה.
\nהשנים שחולפות מרככות קמעה את זוגתי שתחיה, שלראשונה הסכימה לשתף פעולה באופן מלא מהרגע שהבינה שקורה משהו ביום הולדתה; קצת כי הרגעתי אותה שאני לא עורכת לאנשים מסיבות הפתעה, רק מארגנת הפתעות, וקצת כי היא כבר יודעת שאני נהנית מזה כילדה. בגדים נארזו בלילה לפני לפי הוראות מדויקות; בבוקר סגרתי את הצידנית עם אוכל שהיא אוהבת שיספיק ליומיים; הצטיידנו בקצת שתיה, הרבה סיגריות ושני ספרים ומעט אחרי חצות היום ירדנו בתחנת אוטובוס שנראית כמו אמצע שום מקום.
\nוכך חלפו להם יומיים רגועים מאין כמותם, עם קצת שוטטות על הטיילת הבורגנית שעודה נבנית מול שכונת ׳חוף רומלסבורגר׳ (Rummelsburger Ufer), שאין בה בר עישון במרחק 54 מטרים מן הבית, אך יש בה אגם מלא ברווזים ונוף של פסי הרכבת, מגדל הטלוויזיה והכנסיה של בית הקברות Alt-Stralau. לא עשינו שום דבר ראוי לציון מלבד האכלת הקמין בגזרי עץ, עיון בספר המלצות לברלין באריזה מהודרת ובהייה במים.
\n" }, { "title": "סוף שבוע בניס", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/nice-weekend/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/nice-weekend/", "content_html": "איך סלחתי לצרפת ב-12 דקות כפול 240
\n\nאני לא מצליחה להיזכר אם היו אלו ארבעה ימים או שבוע וארבעה ימים מאז הפגישה הראשונה שלנו, אבל עוד לפני שזוגתי שתחיה ואני ׳יצאנו מהארון׳ בפני החברים שלה, היא שידכה ביני לבין כמה חברים שחיפשו מפיקה לערב הרצאות. ביום שישי בצהרי היום התיישבתי - למה שהתברר כראיון עבודה - מול שלושה אנשים, ששאלו אותי שאלות נורא חכמות, שלא הבנתי את הקשר שלהן לעבודת ההפקה הנדרשת, וניסיתי להנמיך את השיחה לסוגיות הפרקטיות. הנחתי שאוכל להתמודד עם מה שזה לא יהיה שהם צריכים, אבל לקח לי זמן להוציא מהם רשימה מסודרת.
\n\nמאז הפגישה הראשונה עברו כמעט שש שנים, מה שאומר שגם מיטל ואסף, ולתקופה מסוימת גם 12 דקות, חלקו איתי שישית מחיי, כשרוב הזמן אסף (ולירון שלו) בברלין, אנחנו נודדות בין ערים ובסוף מתיישבות בברלין ומיטל (ונדב) רוב הזמן בתל אביב, עד שבקיץ שעבר עברו להתגורר לשנה בניס עם לב שלהם. אנחנו כבר בילינו עם מיטל, שבאה באוטובוס לטורינו לסוף שבוע, ועכשיו נסענו לבקר אותם בניס עם אסף ולירון שלו. כך יצא שבילינו בניס את אחד מסופי השבוע הכי גשומים בעיר (המתפארת ב-300 ימי שמש בשנה), שהיה במקרה לגמרי אחד מסופי השבוע השמשיים הראשונים בברלין (שמופתעת מדי פעם כשזורחת בה השמש). היינו שלושה זוגות מהגרים עם ילד חמוד אחד, משוטטים ברחובות ובטיילת למרות הרוחות ומחפשים מחסה וכוס יין כשהגשם מתחיל להעיק. ניס הצליחה לשבור את החרם על צרפת, שהחזיק מעמד מאז ה-26 בנובמבר, 2012 - אז קנינו כרטיס נוסף רק כדי לחזור יום קודם מהביקור השני בפריז, שהיה עוד יותר מחריד מקודמו, אבל היה שווה את כל הסבל בזכות זה.
\nאת פריז וליסבון אנחנו שונאות באותה מידה מסיבות שונות לחלוטין. כבודה של פורטוגל ניצל בזכות העובדה שהכרנו את פורטו לפני שהגענו לבירה בעלת יחסי הציבור הטובים, וגילינו עיר דהויה ומטונפת. גם היונים שמילאו כל פינה בעיר, שפשפשיהן התלוו אלינו להמשך הטיול בפירנצה, הזכירו את אותן היונים המטונפות המתעופפות ברחבי פריז. משתיהן גם נסענו ליום אחד: מפריז לביקור בבית של קלוד מונה בז׳יברני, ומליסבון ליום שיטוט בעיירה הציורית קשקאיש, שהיתה קצת מיותרת, אבל לפחות הוציאה אותנו מהלכלוך.
\nכמו בפורטו, גם בניס, שהצילה את כבודה של צרפת, יש שחפים. לא רק בטיילת או בבניינים הצמודים לים כמו בליסבון, אלא בכל העיר. גם האוכל בה, בדומה לאוכל של פורטו, היה משמח יותר מזה שנמצא בערי הבירה; האנשים היו נעימים יותר למראה; הרחובות המו בשקט; האנשים הלכו לאט; היין ערב יותר לחיך.
\nהביקור הראשון שלי בפריז היה הרבה לפני שהמציאו אותה, בטיסת קונקשן בדרך לתאילנד עם החבר. בטיסה הלוך עמדו לרשותנו כמעט 12 שעות לבלות בעיר, וכיוון שהגענו בשעות הבוקר וכוחנו במותנינו, עלינו על אוטובוס לשער הניצחון והתחלנו לצעוד לאורך השאנז אליזה, מעבר לפלאס דה לה קונקורד, גני הטולרי ומוזיאון הלובר. אני זוכרת ששום דבר בלבוש שלנו לא הלם ביקור בפריז, בטח שלא כפכפי הקרוקס הצבעוניות שנעלנו, אבל לא היה לנו אכפת מכלום באותה התקופה. אני זוכרת שהבטתי על האנשים שישבו על כסאות נוח מול אגם קטן באמצע פארק במרכז העיר, ושאלתי את עצמי איך נראים החיים כשיש לך אפשרות לשבת על הדשא מול מים ביום שמש נעים, ולקרוא ספר או לנמנם ככה סתם.
\n\nוהחיים האלו טובים יותר, הבנתי כשהביקורים בערים אחרות הצטמצמו לשבוע עד עשרה ימים ואני הפכתי מנוודית למהגרת. אחרי שנתיים בעיר אני קצת שמחה על בוא הקיץ, עם הימים הארוכים והלילות הנעימים, ומחכה לימים שבהם אוכל לשבת על הדשא מול המים ביום שמש נעים ולקרוא ספר או לנמנם ככה סתם. מזג האוויר הוא זה שמכתיב איך ייראה היום ולעיתים גם מצב הרוח. כעת ימים נעימים שוררים בברלין, הנסיעות לטורינו ולים הצפוני מתקרבות במהירות ואחריהן יגיע הקיץ המוזר, שבסיומו שוב יחלו החגים. את ימי החופש האלה ננצל כנראה לביקור בשטרסבורג וסביבתה, כי מבחינתנו פריז יכולה לחכות למישהו אחר.
\n" }, { "title": "תמונות של אחרות", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/photos-by-others/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/photos-by-others/", "content_html": "באמצע חודש יוני נסענו לשלושה לילות לבית-נופש מהמם על הים הבלטי. חמש בנות, שני כלבים ומצלמה אחת שעברה ידיים.
\n\nאין הרבה צורך להכביר במילים, בטח לא אחרי הפוסט הזה של לירז, ששכחה את הטלפון החכם שלה בבית ומצאה את עצמה מסתובבת עם המצלמה שלי במקום. כשבעים תמונות צולמו בימים האלו, על אף אחת מהן אני לא יכולה לקחת קרדיט. המצלמה עברה בין כולן וככה זה נראה בסופו של דבר.
\nעל קיומו של גן החיות השני בברלין למדתי לאחר שנודע לי על היוולדו של דב קוטב קטן בשם פריץ (Fritz). כמה ימים מאוחר יותר היא קנתה מתנה לחג המולד: זוג כרטיסים לביקור ב-Tierpark של ברלין. גני חיות הם מקומות שמעוררים רגשות מעורבים, וה-Zoo שבמרכז העיר תואר על ידה כמקום עצוב. גם כניסה חינם לא פיתתה אותי, ולכל היותר הסתפקתי בלקבוע לכוס קפה במרפסת קניון המעצבים הצמוד, המשקיפה על ישבני המקוקים המזוקנים, הבבונים והדורבנים. נדברנו לבקר שם באביב, במהלכו אמור היה פריץ (שמאז מת מסיבוכים של דלקת הכבד) לעשות את הופעתו הפומבית הראשונה. לבסוף, ביום קיץ נדיר, כזה שלא נשטף בגשם זלעפות ובו חל יום הולדתי, הגענו למקום שהפך בין רגע לאחד האהובים עלי בעיר.
\n\nקצת כמו במסע לעיר חדשה, תכננתי את מסלול הנסיעה כך שניכנס בשער הצפוני ודרך הארמון, נסיים בביקור אצל הדובים ומחנות המזכרות - שבה לא נקנה שום דבר - נצא ישר למדרגות המובילות לתחנת הרכבת. כך מצאנו את עצמנו נוסעות באוטובוס 194 במשך רבע שעה דרך שכונת רומלסבורגר (Rummelsburger), ופרידריכספלדה (Friedrichsfelde), שנראתה כמו אחותה המזרחית של רייניקנסדורף (Reinickendorf).
\nה-Tierpark הוא גן החיות הגדול באירופה, שמתפרש על פני 160 דונם, והפך מגן חיות קטן לספארי העצום שהוא כיום בתוך כשנה. הגן נמצא בשטח גני ארמון פרידריכספלדה, שושלת שאחרון צאצאיה הלך לעולמו ב-2015 וכל בניה קבורים בחלקה קטנה שלא מסומנת במפות; או שתבחינו בה בדרככם או שלא, קצת כמו המטרופול פרסול בסביליה. שדרה נאה עם עצים עבי גזע מקבלת את פני הבאים בשער הארמון וכולם מוזמנים להיכנס, על טפם וכלביהם, שמגלים לראשונה שיש בעולם יותר מאנשים, חתולים וכלבים אחרים. אחת מהם, טיילת ותיקה, רעדה בבעתה מריח הפילים ולבה יצא למירוץ סביב עצמו כשהצגתי בפניה את החתולות. טיגריסי סומטרה (Sumatran tiger) לחמו ביניהם על הזכות להשתעשע בכדור פילאטיס, אבל שולי לא היתה בטוחה אם להפנות את המבט אליהם או לכלבים הרבים שהסתובבו בשטח הפארק. היו גם אנשים: זוגות מבוגרים, יחידים עם מצלמות ועדשות טלסקופיות שלא היו מביישות ביקור בספארי אמיתי, זוגות צעירים, קייטנים, תיירים ומי שנדמו לי כבעלי כרטיס שנתי שבאים לפה מדי פעם, עם הכלב או בלעדיו.
\nקופים וקרנפים, ג׳רפות וצבאים, עגורים ותוכיים בני תתי זנים שונים, גמלים ונשרים, ארנבים ותאואים, צבאים, כלבי ערבה ודורבנים, פילים ופנדות אדומות. למעלה מ-9,000 חיות יש בגן החיות הקסום הזה, ואיני יודעת אם השפריריות המעופפות והסנאים המשוטטים נכללים במניין. שביליו של הפארק מתפרשים על פני למעלה מ-20 ק״מ וכה נעים לשוטט בהם. מאחורי בית הקופים מתפתל שביל במעלה הר תלול למחצה, עם ציפורי טרף ויונקים שהגיעו מאסיה. שני חתולים משועממים הסתוו בצורה מרשימה בינות הסלעים ומהנקודה הכי גבוהה אליה ניתן לטפס ראינו את מגדל הטלוויזיה.
\nלמרות שניסינו לא הצלחנו לראות את הכל. כמו בביקור במוזיאון, תמיד יש חלל אחד שנשכח ועבודות מהאוסף הקבוע שמושאלות תמיד למוזיאונים אחרים. את הקנגרו פספסנו, האריה הושאל לגן חיות אחר עקב שיפוצים, והדובים החומים והשחורים התחבאו אי שם מעבר לתחום הראיה. ואולי זו סיבה לביקור חוזר בעוד זמן לא ידוע, נניח כשיסתיימו השיפוצים בבית חיות הטרף.
\nבילינו את הדקות האחרונות בחנות המזכרות - שבה לא קנינו כלום כמצופה - ויצאנו למסע הביתה. בדרך עצרנו לאכול במקום שמגיש את ההמבורגר הכי טעים בעיר, שלמרבה המזל נמצא במסלול הנסיעה חזרה. עוד יום הולדת נפלא בחיק משפחתי וחיות אחרות.
\n" }, { "title": "חבל שהיית ולא רק חלום", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/wupertal/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/wupertal/", "content_html": "שלט האזהרה ניצב לפנינו ואנחנו סרבנו לראותו. עוד כשחיפשנו מה יש לה לתיירת הממוצעת לעשות בוופרטל, לא הניבו חיפושי הרשת שלנו דברים מסעירים במיוחד - היו רק שניים: הרכבת התלויה וגשר הלגו (לא נעביר עליו מילים, הוא פיקטיבי לגמרי).
\nכיוון שלא מצאנו מקום אחר לישון בו באזור, החלטנו שבמקרה הכי גרוע פשוט נצא ונטייל ממנה. אולי היינו צריכות להסתובב כשראינו את תאי שמירת החפצים של הדויצ׳ה-באן כשהם עטופים בסרטים אדומים-לבנים שהתנופפו ברוח. כמו השיר הנורא הזה על המלון שאי אפשר לעזוב אותו אף פעם, כך היינו צריכות להבין שאם לא נקפוץ בחזרה על הרכבת (ולא משנה לאן היא נוסעת) זה לא ייגמר בטוב.
\n\nאבל התעלמנו מסימני האזהרה ומהיונים וערימות הלשלשת, אלה מנת חלקן של תחנות רכבת רבות בעולם - גם אלה שאינן פרוצות לרוחות ומגנות על הנוסעים והשבים, על אחת כמה וכמה תחנות שנמצאות בשיפוצים. שתי דרכים עומדות בפני היוצאת מהתחנה המרכזית בוופרטל: האחת כוללת מסע על גשר מאולתר ומדרגות רשת, שבסופן מפגש עם אזרחי תחנת הרכבת התלויה והפסאז׳ האפלולי שרוחש תחתיה; השניה משלבת הליכה אתגרית על הכביש שמוקף אתרי בניה מעלי אבק. אותו האבק ילווה אתכם גם בדרך הראשונה, אלא אם התמזל מזלכם לצעוד בגשם שמלחלח אותו.
\n\nבחרנו בדרך הראשונה, כי פנינו היו למרכז המידע לתייר בכוונה לאסוף מפה וברושורים. כשמצאנו אותם למדנו שיש הרבה מה לראות - מחוץ לוופרטל. אבל גם אז לא ויתרנו. הלכנו למלון ומשם לארוחה בבית הקפה שמול העיריה וכיכר השוק. בעיר אחרת ודאי היו נכתבים שירים על בית הקפה שמול השוק - בטח כתבו כמה אודות זה שבו ישבנו בדיסלדורף השכנה - אבל על זה של וופרטל חבל לכלות מילים. אכלנו בו שתי ארוחות ושתינו כמה כוסות יין, והתרשמנו שגם עובדיו אורחים בו בלית ברירה.
\n\nהגשם המשיך לרדת ברוב שעות היום והלילה. וופרטל, כך אמרו לנו אחר כך חברינו הגרמנים יודעי הדבר, ידועה בכמויות המשקעים המרשימות שלה. אז ויתרנו על שוטטות בבתי כלבו עצומים ומדידת בגדים שלא התכוונו לקנות, ונכנענו להיעדר הקסם של חדר המלון המָהוּהַּ שלנו, שממנו - יש! - אפשר להשקיף על בית הקפה העגמומי.
\nיש בסביבתה של וופרטל מסעדות מעניינות, אך בעיר עצמה, Leider nicht. הלכתי לקנות סיגריות ולראות אם משהו מסתתר ברחובות שמעבר לבתי הכלבו. חציתי את הכביש שבין כיכר השוק לבין העיריה ונכנסתי ברחוב שמוביל לבית הכנסת הישן. אותו לא מצאתי, אבל פאב שהרגיש מוכר והגיש גם אוכל חם דווקא כן. בילינו שם את הערב בשיחה עם אוּדוֹ הטבח, שהחמיא לעיר כשכינה אותה ׳מואביט׳ של דיסלדורף, ועם המוזגת הפולניה-יהודיה שסיפרה לי את קורות חייה והזמינה אותנו לוודקה. התנחמנו במזון, שתיה ודיאלקט מובן יותר מזה הברלינאי.
\n\nביום המחרת ניסינו, יחד ובנפרד, לחבב את העיר ולמצוא בה בדל קסם, נצנוץ מעורר השראה שפינה באוש ראתה ואנחנו לא, אבל לא מצאנו דבר. וזה מצחיק, כי שתינו למדנו על קיומה של וופרטל באותו הזמן וזרעי הרצון הלא מודע לנסוע אליה נזרעו עוד לפני שעלינו יחד על מטוס. את היום בילינו בנסיעות הלוך ושוב ברכבת המרחפת, יחד ובנפרד, וחיפשנו אחר משהו שכנראה לא קיים. אם נניח בצד את העובדה שהיא הסכימה להיכנס לקופסה שמרחפת באוויר, ניתן לומר שהדבר הכי מסעיר היו ארבעת הכרטיסנים שעלו בו זמנית על רכבת שהיו בה פחות מעשרה נוסעים.
\nאת אותה אדריכלות מהפנטת של פינה לא מצאנו בשום מקום, גם לא שום דבר שיכול לעורר השראה. כשחבר אמר לי שזה בדיוק העניין, שפינה הצליחה ליצור את כל הדברים המופלאים האלו מתוך וופרטל, נרקמה בראשי פרשנות אחרת לרקדנית עצומת העיניים, שמשוטטת פרושת זרועות ברחבי במה גדושת כסאות עץ שחורים נטולי חן.
\n\nאולי העיר ירוקה משראינו, טיילנו רק בגן הבוטני הירוק והעגמומי. תערוכת הפרפרים האקזוטיים היתה כנראה האטרקציה המרכזית שלא ידענו להעריך, ואפילו הביקור בבית הקפה ״הכפרי״ הסתכם בסתמיות: מרק מימי מהרצוי ועוגת רוסישצופקוכן, שהיתה יכולה להיות בסדר אם מעולם לא אכלת את זו של קפה ראום בפרנצלאואר ברג.\n\nוכך מצאנו את עצמנו מבלות שעות מול הטלוויזיה העתיקה בחדר המלון, צופות בערוץ ששידר שידורים חוזרים מהיום לפני אי-אילו שנים בהיסטוריה. מהדורת החדשות דיווחה על מחאת רופאי השיניים במדינה, פצצה בלונדון, המלחמה בגרוזיה ומעללי בוריס ילצין ב-7 באוקטובר 1992, חדשות האופנה ששודרו אחרי זה היו מזעזעות לא פחות. רק קולו הבוטח של בוב רוס, הצליח להפנט אותנו בפרקים רצופים של ״The Joy of Painting״. מכתבים רבים הגיעו אליו, סיפר רוס - שתוכניתו שודרה בשנים 1983-1994: 31 עונות ו-403 פרקים - עם בקשות שיסביר כיצד מציירים ״נוף ים״. רוס, שנדמה שבאמת קרא כל אחד מהמכתבים שנשלחו אליו, בחר ללמד את הצופים איך לצייר סצינת ים לילית: כל מה שהוא עשה במשך חצי שעה היה להחזיק פלטת-צבעים ביד אחת ולצייר ביד השניה בעודו מקריין את מעשיו. אין עוד נפש חיה באולפן, שתי מצלמות מעניקות לצופים שתי זוויות בלבד: לעיתים נפתח הפריים ומתמלא ברוס עצמו, פעמים אחרות נראות רק ידיו. המונולוג הארוך שלו נדמה טבעי לגמרי, אולי התחבא שם טלפרומטר ואולי הכל שונן בראש. טון דיבורו הרך הטיל עלי שינה ממנה הקצתי שוב ושוב, בכל פעם שבה ניער את מכחולו אחרי השטיפה - כפי שנהג לעשות מדי כמה דקות בחדווה.
\n\nהתחנה של וופרטל נמצאת בשיפוצים מסיביים שצפויים להימשך עד שנת 2020, כך מבשרים השלטים הסובבים אותה, מהם נפרדנו לשלום בצאתנו מהעיר. תאי שמירת החפצים נראו עלובים עוד יותר במבט מהרציף בו המתנו לרכבת שתיקח אותנו למונסטר היפה. אפילו לא הבטנו החוצה מהחלון כשעזבנו את מה שייזכר לעד כאחד המקומות המדכאים בעולם. לפחות הצלחנו לצאת.
\nהעיר שהכי פחות ציפיתי לה הפתיעה לטובה יותר מכולן
\n\nלא היו לי שום ציפיות משטוטגרט. העיר שסגרה את חופשת הקיץ שלנו הצטיירה בדמיוני כמקום שלא נחבב. חברים שביקרו בה בעבר כינו אותה שטוטי, אבל לא ממש יצאו מאזור שדה התעופה. המורה לגרמנית מהמערב סיפרה בשני שיעורים שונים על הפעם שבה הלכה לאופרה העירונית ועטתה את מיטב מחלצותיה כדי להתאים לסטנדרט. כיוון שהמלונות הוזמנו יחסית ברגע האחרון, מצאנו רק אחד במחיר סביר וגם הוא בשכונה מרוחקת ממרכז העיר. לא באמת היה לנו אכפת - נסענו אליה בדיוק כפי שנסענו לפרנקפורט ושטרסבורג: המטרה היתה בזל וכל היעדים האחרים היו תחנות אקראיות בדרך אליה.
\n\nהתחנה המרכזית, שנמצאת בשיפוצים מאז ינואר 2017 (ועד 2023), עצומה, רועשת ומלאת יונים. לא יצאנו אל העיר ומיד המשכנו בדרכנו למלון, שנמצא במרחק תחנת S אחת וכמה דקות הליכה לאורך כביש עירוני סואן. ברחוב זיהינו חנות מזרונים (או אולי מכבסת כספים), סלון יופי, בית ספר לנהיגה, מספרה ומסעדה אחת שקיווינו לאכול בה, אך התברר שהיא סגורה בימי שני. מצידו השני של המלון היו אתר בנייה ופסי רכבת ואנחנו תכננו להעביר את הערב שרועות על המיטה, צופות ברכבות חולפות. אבל אם חוזרים באותה הדרך שבה הלכנו וממשיכים ברחוב שממנו פנינו בהלוך, מגלים שהמלון שוכן כמה דקות ממרכז העניינים של Bad Cannstatt, אחד המחוזות החיצוניים של העיר. באד-קאנטשטאט, כך למדנו בדיעבד, הוא האזור העתיק והמאוכלס ביותר של שטוטגרט ואחת העיירות בעלות ההיסטוריה המשמעותית ביותר בה.
\n\nאבל את כל זה לא ידענו כשצעדנו רעננות ומקולחות לכיוון המרכז, שאותו כינינו שפנדאו, על שם השכונה הברלינאית המרוחקת, שמתעקשת להמשיך להתקיים כעיירה עצמאית. מדרחוב ובתי עסק גנריים, מסעדות ובתי יין לרוב. שוטטנו לקצה אחד ומצאנו את תדאוס הטרול (Thaddäus), שם העט של מספר הסיפורים והעיתונאי האנס באייר (Hans Bayer). הכיכר הנושאת את שמו צמודה לנהר הנקאר (Neckar), ושם הבחנו בשלט הנושא את שם המסעדה שחשבתי שאולי נאכל בה. כל כך שמחתי שנמצאה כך במקרה והתלהבתי לראות שעל דלת מבנה המנזר המרשים מתנוססת מדבקה דהויה של מדריך מישלן, שכלל לא הבחנתי ששמה אחר. רק בשובנו הביתה הבנתי שמה שראינו היה שלט לקידום אירוע של המסעדה שחיפשתי, ולא המקום עצמו. אבל הבלבול שנפתר רק לאחר מעשה היה לטובה, כי הוא הוביל אותנו לארוחה שוואבית ערבה לחיך.
\n\nהתפריט, בכתב יד מחובר ומלא אופי, הפך את הקריאה למשימה מאתגרת, שכללה ניחושים ושימוש במילון. רק כששאלנו את המלצרית העסוקה שיצאה ונכנסה מהחצר לחלל המסעדה לפירושה של מילה מסוימת, היא הציעה תפריט באנגלית. עד אותו הרגע, אוצר המילים שלנו והאופן שבו התבטאנו הסגיר זרות מסוימת, אבל לא במידה שתחייב תפריט למתקשים. בחצר היה קריר ונעים והריזלינג, שהגיע בכוס זכוכית מפתיעה, היה מדויק בחמיצות ובמתיקות בו זמנית. הסלט הקטן, שבו נכללו כמה ירקות עם טעם וכף של סלט תפוחי אדמה תוצרת בית, הגיע לפני המנות העיקריות ונלעס שתי דקות בדיוק לפני בואן. קציצות (Fleischpflanzerl) ברוטב בקר ופלפלים של שף מאוהב ושפצלה, ומחבת עם תפודים קלויים, נקניקיית דם ונקניקיית כבד וביצת עין. היא זכתה לשם ״גן עדן וגיהינום״ (Himmel und Hölle), ואני הסכמתי עם חלקו הראשון. זה היה שבוע של רצף טעים במיוחד, שכבר זמן רב לא התענגנו על שכמותו, ככל הנראה מאז טורינו. שכחתי כמה טעימה ומעניינת יכולה להיות ארוחה במסעדה, משהו שכמעט ולא מצליח לקרות בברלין. לא ככה.
\nאת שארית הערב העברנו בבהייה קלה ברכבות החולפות ולא ספרנו אפילו עשרים קרונות לפני שנרדמנו. אחרי שיטוט עצל ביום המחרת הבטחנו שעוד נשוב ונשתדל לבקר גם בשטוטגרט עצמה.
\n" }, { "title": "חיים של אחרים", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/goodbye-flickr/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/goodbye-flickr/", "content_html": "היה שלום פליקר ותודה על האלבומים; רגע לפני שהן נמחקות, כך תגבו את התמונות
\n\nשנת 2004 היתה מסעירה מהפן הדיגיטלי, כשגוגל השיקה את שירות המייל הנדיב Gmail וחברת Ludicorp הקנדית הציגה את אלבום התמונות השיתופי Flickr. כמעט 15 שנים חלפו מאז, Gmail הפך למילה נרדפת למייל, פליקר החליף ידיים והפסיד לאינסטגרם וחיי שלי השתנו ללא היכר.
\nלפני כמה שבועות הודיעה SmugMug, הבעלים הנוכחית של פליקר, שב-8.1.2019 תעלים משרתיה תמונות של משתמשים שלא ישלמו תמורת חשבון Pro, ותשאיר רק את אלף התמונות החדשות ביותר; השאר יימחקו אוטומטית.
\n\nבאפריל 2007, כשפתחתי את האלבום שלי בפליקר, לא היו אלטרנטיבות ראויות לציון. כשהשימוש שלי באתר התרחב החלטתי לשלם תמורת היתרונות של חשבון Pro, שבגלגול הלפני-אחרון של פליקר הפך להיות חינמי לכולם. במשך עשור העליתי לשם 26 ג׳יגה של תמונות, שמתעדות אהבות וחברויות, טיולים קצרים ומסעות, משפחות ומקומות עבודה. הפעם החלטתי, אחרי כמה שבועות של מחשבה, שלא לשלם.
\nבאחד הביקורים האחרונים שלי בישראל זרקתי שלושה אלבומי תמונות, שאבא שלי סיפר שראה את חלקן אחר כך מפוזרות בשכונה. צילומים מבית הספר התיכון, תנועת הנוער, השירות הצבאי ועוד כמה שנים אחרי, כשעוד הסתובבתי עם פילם רזרבי וביקרתי תכופות בשקף המיתולוגית - כמעט כל אלה הושלכו בעודם באלבום. את אינספור הפילמים בררתי בקפידה והנחתי למשמרת בארגונית שמאוחסנת בארגז הבודד שנותר בתל אביב; מעניין מתי אעיין בהם שוב וכמה מהם יעברו למעטפה הבאה.
\n\nחלק מהתמונות המודפסות נשמרו כדי לתת אותן למצולמים. יש איזה עונג בתגובה המסתמנת על פניהם ברגע הקבלה: הפתעה, געגוע, זעזוע, תא זכרון שמתעורר למול פריים שנשכח שצולם, אירוע שזכרו התעמעם. השבוע עשיתי מעשה דומה עם העותקים הדיגיטליים שבפליקר והזמנתי קולגות לשעבר להוריד ולשמור את התיעוד הדיגיטלי הפרה-היסטורי של קורות חייהם; התמונות, התברר, הופצו גם בקבוצות ווטסאפ שלא אדע על קיומן ואת התגובה על פניהם של המצולמים אי אפשר לראות.
\nאז אם גם את הופעת שם פעם, זוהי ההזדמנות האחרונה להוריד ולשמור את התמונות, רגע לפני שפרקי-החיים האלו מתפוגגים ונעלמים מהרשת.
\nיש לכם חשבון בפליקר ואתם רוצים לגבות את התמונות? זה מה שאתם צריכים לעשות:
\n~~ עדכון יולי 2021: התמונות עדיין באוויר, אין לי מושג מה צופן העתיד.
\n" }, { "title": "המלצות למסעדות בברלין", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/berlin-restaurants/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/berlin-restaurants/", "content_html": "אחרי למעלה מארבע שנים בעיר, אי אפשר להימנע מזה עוד אחת לכמה זמן מגיעה לפתחי בקשה להמלצות לברלין, צמד מילים שאף פעם איני יודעת כיצד להשיב עליהן ככה סתם. זה לא שאין בה מקומות שאני אוהבת, או שאין בה אתרים שחביבים עלי מאחרים, אבל זו ברלין ויש בה כל כך הרבה להציע - תלוי מה הקטע שלכם*.
\nאבל אם תחת ״המלצות לברלין״ תסתפקו בהמלצות למסעדות בברלין, אז זו הרשימה של המקומות שאני תמיד ממליצה עליהם לכל המבקרים. אין ברשימה הזו מקומות מסעירים שלא תמצאו במקום אחר, אבל אני מבטיחה לעדכן אותה עם גילויים (מסעירים) לכשייאכלו.
\n*אם תחפצו בלו״ז מותאם אישית לביקור בברלין, אתם מוזמנים לפנות אלי במייל.
\nI Due Forni
\nהפיצריה הכי טובה בעיר.
Gorki Park
\nבית קפה מסעדה באווירה רוסית, עם ארוחות בוקר נהדרות ושירות שאפשר להתלונן עליו בזמן שממתינים למזון.
עדכון 2023: המקום הפך לאחד הסניפים של ה-datscha, התפריט הצטמצם וארוחות הבוקר רחוקות מלהיות נהדרות. על השירות עדיין אפשר להתלונן.
\nKeyser Soze
\nקפה-בר-מסעדה עם תפריט גרמני-גנרי.
Transit
\nמסעדה תאילנדית-אינדונזית שמעולם* לא איכזבה, עם אוכל מצוין ושירות מתוקתק. לסניף במיטה כדאי להזמין מקום, ויש גם אחד בפרידריכסהיין.
\n*בין השנים 2011-2019
Zeit für Brot
\nמאפיה מושלמת עם כמה סניפים בברלין, המבורג, קלן ופרנקפורט. תורים ארוכים בסופי שבוע (אבל לא רק); השירות יעיל ומהיר, אבל לא תמיד יש מקום לשבת.
Muret la Barba
\nמסעדה איטלקית מופלאה במיטה, עם מבחר מסחרר של יינות. הזמינו מקום.
Mustafa Gemüse Kebap
\nהשווארמה הכי טעימה בעולם.
\nמיקום זמני נכון לנובמבר 2019: ביציאה הצפונית מתחנת U Mehringdamm, כמעט באותו המקום שבו עמד הדוכן הנודע טרם השריפה.
את הבלוג הזה קיבלתי במתנה מרוני ליום הולדתי ה-31 והוא עלה לאוויר בראשית 2013, כשנה לאחר שעשיתי את דרכי לנישה עיתונאית שהתאימה לאופי חיינו כתיק המנדרינה-דאק שנישא על גבנו במהלך שנות הנדודים.
\nכשהיא עיצבה את התבנית שבה אתן גולשות עכשיו עוד לא היו לכולכן טלפונים חכמים (נחשו למי עדיין אין). זו אמנם היתה The Year of Responsive Web Design אליבא דה-Mashable, אבל באיזה שהוא רק תחילת הדרך, וממילא היינו עסוקות בדברים חשובים יותר כמו לאן ניסע בפעם הבאה.
\nהנוודות פינתה את מקומה להגירה והנסיעות לחופשות מהבית ליעדים שאפשר להגיע אליהם בנוחות יחסית עם הרכבת, וגם עכשיו לא ירדה מהפרק שאלת הלאן, ובקרוב בוודאי ירקמו תוכניות נסיעה חדשות. את הזמן הפנוי היא הציעה להעביר בבניית אתר חדש ואני שמחתי כתמיד לעשות משהו איתה. אנחנו טובות ביחד, גם בעבודה על פרויקטים משותפים, יודעות גם בלי מילים מי אחראית למה.
\n\nאני מנסה לכתוב את הפוסט הזה כבר הרבה זמן, אבל הימים ימי שמש חמימה ורוח אביב ריחנית ואני מעדיפה להעביר את הזמן הפנוי במרפסת. כחלון הפונה אל הרחוב לעולם איני גלמודה בה, הנהוני שכנים, שירת שחרורים וקרקושי עורבנים, כלב שבא להתחרדן בצוותא, הספר שאני קוראת עכשיו או מי מאדניותיי שדורשת התערבות ידנית. אבל לפעמים אני פשוט יושבת בה בטלה, סופגת את השמש, הריח, השקט והעץ שלמולה, האחרון ללבלב והראשון שעליו נושרים.
\nהביקור האחרון בתל אביב היה ארוך מקודמיו ובשבועות שהיא נשארה אחרי הסתכמו רצונותי בזה שהיא תשוב כבר לחיים המשעממים שלנו. התעוררות ביקיצה טבעית, שום דבר על סדר היום, עבודה אם תגיע, כנראה ספגטי וסדרה או סרט, אולי נלך לפאב לשחק סנוקר ונקרא משהו לפני השינה.
\nהפאב ירד מהפרק כבר לפני חודשיים ואת בעליו אנחנו פוגשות כמעט מדי יום. שיחות חולין עם חברינו מהפאב מתנהלות במפגשים אקראיים ברחוב או מעבר למרפסת, ועם החברות עברנו להיפגש באמצע הדרך במקום ירוק, אולי נקנה קפה.משאלתי התגשמה מעל ומעבר לצפוי.
\n\nלפני כמה חודשים שאלה אותי אמי אם אני עדיין כותבת את הטור שלי במאקו, כי היא לא ראתה שהעליתי אותו לפייסבוק כבר איזה זמן. Doch השבתי, אני פשוט לא מעלה את זה (ובעצם כמעט שום דבר) לרשת החברתית, שאילולא הייתי מתפרנסת מקיומה ודאי הייתי סוגרת את הפרופיל.
\nהטור עדיין שם ואפילו קיבלתי את ברכת העורך להפיכתו ליותר בר-קיימא בתכניו באופן רשמי, וככזה הוא גם הפך לביקורתי יותר מבעבר. פחות התעסקות בשאלת ה״על מה יקליק הגולש המדומיין במאקו״ ויותר מה אני חושבת שחשוב. הרבה יותר.
\nכי האוויר שאנחנו נושמים והמים שאנחנו שותים חשובים, ותושבת ברצלונה שצריכה להתלבש כדי להוריד את הזבל בינות אלפי תיירים חשובה, שטחים ירוקים ומה שנשאר מהטבע חשובים, וגם הזכות לטייל בחופשיות בלי שיאנסו אותך במלון ש-TripAdvisor מקדמים או שתחשבי פעמיים לפני שתחזיקי בידה של אהובתך.
\nלקח לי כמה שנים להפנים את כובד תואר העיתונאית שאני נהנית להתהדר בו, אבל שמחה שנמצא לי לפחות מקום אחד שבו אני חופשיה יחסית לכתוב על מה שאני מוצאת לנכון.
\nאז כן, אני עדיין כותבת את הטור שלי (השבוע יעלה ה-326 למניינם) ומתכוונת להמשיך ולכתוב באתר החדש שלי באותו הדומיין ובעיצוב אחר. הוא יהיה מהיר וקל ורספונסיבי ויפלוט הרבה פחות פחמן, ובעיני הוא גם יפה יותר. זו גם הפעם האחרונה שאני ״מפרסמת״ פוסט חדש בפייסבוק; הודעות המערכת על מחשבות חדשות שעלו על הכתב עוברות לטוויטר שלי ומי שרוצה מוזמנת להירשם לעדכוני RSS.
\nהיו שלום ותודה (וסליחה) על הג׳יגות.
\nותודה מיוחדת למעצב הלוגו, יוני זאבו, מקווה שתאהב את הגירסה המעודכנת - היא משקפת את פלטת הצבעים הנוכחית של הכלב.
\n" }, { "title": "An extended weekend in Weimar", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/weimar-ilm/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/weimar-ilm/", "content_html": "Along the railroad connecting Halle (an der Salle) to Weimar, even at the height of summer, fifty shades of green and gushing clear streams envelope the passers-by. Vineyards glide from steep green hills, an ancient castle sits on a mountain top, and dots of brown, black, and white kettle from nearby farms catch one's eye as they lower their gaze from the flight of the preying birds in the azure sky.
\n\nAn hour-long intro to the beautiful, lush surroundings of Weimar, the birthplace of the last worth-remembering 20th-century regime in Germany. And while Weimar isn't among Germany's top-ten green cities, after so many years without leaving Berlin, it felt like visiting a nature reserve- and we spent four days enjoying the refreshment.
\nWe fell in love with Weimar quite immediately. Making our way to the Airbnb between the city and Tiefurt - a small district the locals fondly call god's armpit - everything was quiet, and everywhere was clean. After dropping our luggage and asking for a recommendation for dinner, we walked along Eduard-Rosenthal-Straße back to the city, and our first stop was the amazing Park an der Ilm.
\nThe current landscape of this 48 hectare park had hardly changed since 1776 when Johann Wolfgang Goethe redesigned it; he replaced the Baroque symmetry with an 18th-century romantic English garden chic. The Park an der Ilm is like an all-you-can-eat treasure hunt, where your trophies include Templar’s architecture, a serpent stone, various bridges, and a canopy of ginkgo, black walnut, black alder, and many other trees.
\nBut nothing about the park urges you to rush through points of interest. On the contrary, it encourages one to linger and get lost. There are plenty of places to rest, in the shade or sun, on a bench or a meadow. Helpful-but-somehow confusing signs, in German and English, point you to nearby attractions; maybe you’ll follow, perhaps you’ll always be 300 meters away from finding; it doesn't matter: Your visit to the Park will be fulfilling nonetheless.
\n\nAlthough we visited the park every day, we haven't found all the attractions around the area we managed to cover. Still, we saw the place we loved the most - Goethe’s garden house on the eastern slope - every time.
\nIf you’re visiting Weimar and like vast parks, you’re in for a treat. In addition to Park an der Ilm you can enjoy:
\nThe Baroque castle and the 43 hectare park surrounding it are a fantastic half-day trip. You’ll first visit the Orangerie - a lovely structure filled with magnificent flowers, fruit trees, birds, and butterflies flying around. Around it is a courtyard; an open-air exhibition featuring stories of the gardeners' families and the plants they cultivated in the cottage; and many paths (partial accessibility) that will lead you to a gazebo, a soviet cemetery, and two fountains.
\nThe extensive park surrounding the summer residency of Duchess Anna Amalia of Saxony-Weimar and Eisenach is a bit far from the main attractions of Weimar, but the calm scenery is worth the trip. It's an early sentimental landscaped park with picturesque niches, sculptures, and monuments. Accessible by bus (Number 3) from the city center.
\n\nWe only spent four days in the city, so there's still so much to see. On our next trip (right after revisiting Park an der Ilm), I want to check:
\nComing up next: What else is worth visiting when you're in Weimar, and what did we have for dinner?
\n" }, { "title": "So, what else did I like in Weimar?", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/what-else-did-i-like-in-weimar/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/what-else-did-i-like-in-weimar/", "content_html": "Read on to find out everything else I liked in Weimar (besides the amazing Park an der Ilm)?
\nWeimar is a beautiful city, but for the full experience, it’s best to arrive by train. Stepping out of the central train station, the colorful garden of August Baudert Platz is welcoming visitors, hinting at the green and loveliness that await ahead.
\nBut before indulging in all that Weimar has to offer—and there’s quite a lot—an open-air exhibition asks you to remember the city’s monstrous past. Sixteen enormous portraits, made by local photographer Thomas Müller, invite you to look into the eyes of Holocaust survivors. “Let us admit that it is somewhat perverse to see German classicism and the Nazi concentration camp intertwined”, wrote Hungarian author Imre Kertész, a Nobel Prize winner and Buchenwald survivor, in his 1994 essay, The Invisible Weimar. The good, the bad, and the ugly of its past are present wherever you go.
\n\nWandering around the city’s streets, where only a few cars passed by, we could admire its architectural gems: The Neo-gothic town hall on Marktplatz; the early renaissance rebuilt townhouse, now hosting the tourist information office; the former Duke’s baroque palace, home of the Franz Liszt School of Music since 1951. Weimar's post-world-war-II renovated buildings almost make you forget that its center was partially damaged by the US Air Force bombing in 1945.
\n\nOne can’t write about Weimar’s architecture without mentioning this is the birthplace of the Bauhaus Design and Architecture School. The city is like an amusement park for Bauhaus enthusiasts, with many points of interest. Our favorite is Haus am Horn, the first model building constructed according to Bauhaus design principles. Georg Muche designed it for the 1923 Bauhaus exhibition, and Walter Gropius’ architectural office oversaw the construction. Traveling with our dog and reluctant to stand in line, we circled the model house and admired every room from the outside—a truly amazing must-see location.
\nOur only trip outside Berlin since Covid-19 stopped all traveling was to Brandenburg an der Havel. It was New Year’s Eve weekend, so many restaurants and cafes were closed (for humans or dogs). I was hangry, so after giving up on quality and settling on junk food, I spent the evening throwing up and made my first new year’s resolution: I shall never be hungry again. Luckily, summer-time-Weimar has a lot more to offer, and dogs are relatively welcome.
\nHere’s where I ate:
\nIt was 5:05 in the morning, shortly before sunrise, when we finally settled in our seats. These weren't going to be our in-flight home away from home; we sat on the bus that came to pick us up from Hanover. It has been five hours since we landed, seven hours after the time we were supposed to land in Berlin.
\nI should've known better. Actually, I did: Back in August, when we booked a flight from Berlin to Rome, I shared with my partner a few horror stories I've read online where people described Ryanair’s flights that were scheduled to land in Berlin but instead ended up in Hanover. Why? Allegedly because Berlin’s airport closes at midnight sharp.\nWe considered spending another night in Rome, but we dislike the city and would never have gone there if it weren’t for a family trip---so this option was off the table quicker than an espresso. Departing a day earlier meant a day less with them, and since we live on different continents and visit roughly once a year (even less since Covid-19), this alternative was also off the table.
\nSo we booked the flight and forgot about the potential agony. What's the point of learning from someone else's excruciating stories when we could have one of our own?
\nOur plane embarked from Rome around the time it was supposed to land in Berlin, so for me, at least, it was clear that we wouldn’t make it on time. I also read stories that ended with a happy landing in Berlin after the crew rushed passengers to board. But our aircrew lacked that optimistic spirit. They seemed defeated, letting people slowly store their luggage and take their seats as if we had the whole night ahead of us. Spoiler alert: We did.
\nAs we approached Hanover’s airport, the pilot apologized and said something about a chain of events which led to this moment: The plane left Majorca later than planned, the flight from Berlin was delayed, and there were some issues in Rome. Whatever.
\nBefore we parted ways, an apologetic flight attendant advised an inquisitive passenger never to book flights on this slot, and the pilot informed us that buses would be waiting in front of the Maritim hotel.
\nOne bus was there when we arrived, but it was already full. Meanwhile, all of us received a friendly text message from Ryanair, saying:
\n\n\n“Hi All,\nThe Buses for the Transfer to Berlin (BER) will be arriving in Hanover (HAJ) between 02.30 and 03.00 local.”
\n
This was around midnight.
\nBefore pulling away, the bus driver told us that his colleagues were on their way, so we waited outside: More than 200 stranded passengers, including a very old lady sitting in a supportive chair, mothers with babies, and others who had nothing but summer clothes--suited for the 30+ degrees in Rome and Lisbon--to keep them warm in the crisp, 10-degrees Hanover night.
\nWait, hold on, Lisbon? Well, I only realized later that night that there were two too-late-to-land flights, and the lucky people on the bus came from Lisbon.
\nWe weren't the only ones waiting outside the airport; a bunch of lively taxi drivers were also there. All too familiar with this scenario, they were ready to pick up those who’d be willing to pay €700 to get to Berlin. I think that a connecting flight via Tokyo would cost less.
\nBut between the bus driver's encouraging promise, Ryanair’s laconic text, and the outrageous price of a taxi, most of the passengers waited. We covered ourselves with everything we could find in our luggage, jumped, hugged if we had someone to hug, and waited. Someone who returned from the information desk inside the airport said it would take an hour or so, and since it started raining, we entered the 24/7-open airport to warm up and buy something to eat.
\nAt 4:30, we went outside for a smoke, which prompted others to think that something was happening --- a group of people rushed out of the airport, making their way to the bus stop. I asked people if they 1) had heard some news or 2) followed us because they thought we did. When they said 2, we realized we were all beyond the point of being able to think straight.
\nThe weather app indicated that it was now 6 degrees, and we thought about taking a taxi and submitting the invoice to Ryanair. Responsible adults like we are, we first skimmed the company's compensation policy online and then carefully analyzed the automated pseudo-apologetic email:
\n\n\n“We are committed to providing on-time services for all passengers, but exceptionally there are situations outside of our control that affect our flight operations”.
\n
By then, we felt even more exhausted from imagining the futile battle ahead. So we waited.
\nAt 5:05, a bus arrived, and we ran toward it as if we were Lassie on her last mile. In many ways, we were. Our limbs were stiff, our muscles ached, and we were worn out. So we pushed our way in and collapsed on the seats. It took another 20 minutes to depart because the driver waited for the other busses to arrive so we could all go on the field trip together. At 5:25, we hit the road. By 5:31, everyone had fallen asleep.
\nThree and a half hours later, I woke up all sweaty, as if I had never left Rome. Like my fellow friends on this hellish ride, I fell asleep with my coat while the heating was fully on. I was boiling, my seat was burning, and there was nowhere to escape. Berlin was still almost an hour away.
\nThe bus drivers decided to do a toilet break at a McDonald’s 34 km from the airport. Most of the passengers hurried in to visit the coin-only-never-gives-back-change toilets. The line was long enough for me to enjoy two cigarettes.
\nIt was after 9:00 when we finally arrived at our original destination, Berlin airport. Almost 11 hours later than planned, we dragged ourselves to the train station, making our way to pick up our dog from dear friends.
\nThere could have been so many alternative scenarios - even with the landing in Hanover - that would have made this nightmare less horrible.\nIf only Ryanair had
\nBut the real IF is if they only gave a fuck about their passengers and crew. While the latter (supposedly) went straight back to Berlin by taxi, they still had a three-hour drive, which meant three hours less sleep before their next flight.
\nIt’s not easy to commit to never again flying with Ryanair, especially when living in Berlin, one of the least connected cities in Germany. If I want to visit my family and friends in Tel Aviv, I now have no choice but to fly with EasyJet; the other direct flight is operated by El-Al, whose been on my blacklist since I developed a conscience.
\nTraveling around Europe isn’t much better: There are no direct flights from Berlin to Italy with other airlines. The same goes for every city in France besides Paris, not to mention more exotic destinations like Corfu.
\nWill I be able to keep my word? Will I ever get over the trauma and visit Hanover? Will I dare not pack a warm winter coat when going on a summer holiday? Hopefully yes.
\n" }, { "title": "Be careful what you wish for", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/be-careful-what-you-wish-for/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/be-careful-what-you-wish-for/", "content_html": "I can't say I regret visiting Rome, but returning wasn't on the top of my wishlist (not to mention the trip back home was a nightmare).
\nIts ancientness was too worn-down and less moving than that of Athens; its over-tourism was less tolerable than that of Florence; its heat and humidity unbearable just like Tel Aviv's; and its bus drivers, who steer the wheel and hit the breaks as if no passengers are on board, all left me with no desire to ever return to Rome. If only my partner hadn't thrown the coin.
\n\nAccording to the 1954 film, Three Coins in the Fountain, a legend says that if one throws a coin in the fountain and wishes to return to Rome, they will. Whether I believe the myth or not doesn't change the facts: My partner threw a coin into the Trevi fountain in 2010 and has since returned to Rome more times than she wants to count, twice with me.
\nSometimes, you have to accept the fact that some tales are, in fact, true.
\nBut it wasn't really our choice: It was her brother's birthday, and finding a place to meet between Berlin and Tel Aviv left us with few options. All we could do, after finding ourselves, once again, in Rome, was to do our best to eat properly. I'm happy to report that our mission was accomplished.
\nIf there's one good thing I can say about the city, it's that Roman cuisine is fabulous. Luckily, we also stayed around Porta Pia, in a neighborhood called Trieste, so most of our culinary expeditions were at crowded by-locals venues.
\n\nIf you're traveling to Rome and want to feel less like a tourist, check out these recommendations.
\nBy the way, if you ever visit Rome, fall in love with it, and decide to throw a coin, I hope you'll be happy to read that the money—around €1M a year—is collected and donated to good causes.
\n" }, { "title": "בצעקה גדולה", "date_published": "2024-02-19T08:20:35.001Z", "id": "https://air-freelance.com//thoughts/when-is-it-allowed-to-scream/", "url": "https://air-freelance.com//thoughts/when-is-it-allowed-to-scream/", "content_html": "\n\nמתי מותר לצרוח?
\nכשישרפו את הבתים שלנו?\nכשישחטו את התינוקות שלנו?\nכשיאנסו וירצחו ויחטפו את המשפחות שלנו\nואז עוד יאשימו אותנו שהבאנו את זה על עצמנו?
\nמתי מותר לצרוח\nעל ההפקרות\nעל היהירות\nעל האטימות\nעל הרשעות
\nמתי מותר לצרוח שיחזירו את כולם הביתה?
\n
ציוץ של גיל דיקמן, מאתמול.
\nזה צריך היה להיות ברור לכל אחת מאיתנו מהיום הראשון.
\nכשהצרחות האילמות של ליבנו הנשבר לרסיסים
\nכשההלם מכה בנו כמו צונאמי
\nכשהצרחות של אלפי קורבנות הטבח זרמו אלינו בהודעות טקסט ושמע, בשידור חי
\nשזה לא רק מותר: חובה עלינו לצרוח ולדרוש צדק.
\nצדק לתושבי העוטף ואזרחי מדינת ישראל, שהופקרו על ידי המדינה והצבא.
\nכבר בצוהרי ה-7 באוקטובר - עוד לפני שמשפחתי חולצה והגיעה למקום מבטחים - חיל האוויר כבר הפציץ ברצועה ו-78 ילדים ו-41 נשים נהרגו. מספר ההרוגים הכולל עמד אז על 413 והפצועים על 2,300.\nהנתונים של משרד הבריאות הפלסטיני שבשליטת חמאס אינו כולל את מספר החטופות והחטופים שנהרגו או נפצעו בגלל הפעלת גירסה כזו או אחרת של נוהל חניבעל, או בגלל ההפצצות.
\nאיך לא צרחתן כבר אז, בנות ישראל? זה לא כל כך מורכב, זה חשבון פשוט. יש חפים מפשע בעזה; הפעם גם כאלה ״משלנו״: ילדות, ילדים, קשישות, קשישים, אבות, גברים צעירים, אמהות, סבתות, דודים, חברות, פעוט שלא נשף על עוגת יום הולדת ראשון. איך לא צרחתן ״תפסיקו את האש, מטומטמים, הא.נשים שלנו שם!״?
\nאם תגלי שהילדה שלך מתנהגת בבריונות - לא תעודדי אותה להמשיך בדרכה; אם הבן שלך יחטוף מכות בבית הספר, לא תגידי ״בוא חמודי, עזוב קרב מגע. הולכים למטווח״.
\nהרי לא נרדמתן כשהלכתן לישון עם למעלה ממאה חטופות וחטופים.
\nהאם ההלם, הכעס או חוסר האונים מנע מכן להבין שאין כלום מאחורי המנטרה: ״השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס והג’יהאד האיסלאמי”?
\nזה לא אמר כלום אז, זה לא אומר כלום עכשיו.
\nושום מילה על החטופות והחטופים לא נאמרה בסיכום הקבינט הבטחוני או בציוץ הרפה שנלווה אליו.
\n\nאני נרדמתי בשתיים לפנות בוקר (שעון ברלין), כשרוב בני משפחתי פונו מהדרום הבוער לדרום הבטוח לעת עתה. אמנם נכנסתי לאירוע באיחור של כמה שעות, אך מוקדם יותר מצבא הלכאורה הגנה לישראל.\nחושבת שכבר באחת עשרה בבוקר התחלתי לשתות.
\nבשמונה וחצי שתיתי קפה וראיתי את הכותרות.
\nבתשע בבוקר שוחחתי עם אמא שלי, ששהתה בממ״ד בנחל עוז. אחרי זה דיברתי עם ההורים והאחיות.
\nכשהיא התעוררה בעשר, כבר ידעתי להגיד, ״יש מלחמה בישראל״, ולעדכן שבדקתי שמשפחתה במקום בטוח. אבל כבר הרגשתי ששום דבר לא נורמלי והשעה כבר היתה חמש אחרי הצהריים בטוקיו וזה היה מספיק טוב בשבילי.
\nכבר שנים ששום דבר שקורה לא נורמלי. לפעמים נדמה היה שגם אתן שמתן לב.
\nכל כך הרבה שנים שאתן, לכל הפחות, לא ממש מרוצות מהמצב, אולי אפילו השתתפתן בקייטנה נגד יוקר המחיה ב-2011 וההפגנות למען ביטולה של הדמוקרטיה המדומיינת שבראשכן בחודשים שלפני המלחמה.
\nאבל ברגע כל כך חשוב, כל כך שביר, כשכל כך הרבה בנות חווה ובני אדם נמצאים בסכנת חיים מיידית, העדפתן לעודד את רוח החרבו דרבו.
\nבשעה שהמילואימניקים נזקקו לציוד יותר מעידוד בכלל לא שמתן לב שגם אתן, בדיוק כמו הממשלה, מפקירות את בנות עמכן. ככה נראות משת״פיות.
\nעפתן על עצמכן בסטוריז בליל גלנט, כאילו אתן מינימום חנה סנש, אבל את משפחות החטופים השארתן לבד במערכה.
\nאיך, בכל דור ודור שאתן משתייכות אליו, אתן לא רואות את עצמכן במקום החטופות?
\nבמקום נשות החטופים?
\nבתור אימהות הילדים?
\nבתור בן הדוד (דודה!) מדרגה שלישית, שיושב באולפנים ובוכה ומבקש ומתחנן?
\nאיך אתן לא צורחות? הלסת שלי כואבת מרוב צעקות והשתנקויות מושתקות, אבל על מי אני אצרח? על שולי?\nהיא לא תחזיר את כרמל, את כולן ואת כולם.
\nמאה ועשרה ימים שכרמל ו-135 בנות חווה ובני אדם, רובן ורובם עדיין בחיים - ואתן צורחות על ייל והארוורד, על הצלב האדום, על סוזן סרנדון.
\nאתן טיפשות? אטומות? יש לכן ממשלת ימין מושחתת, משיחית, גזענית, מרושעת, שחולמת על החזרת גוש קטיף, ששומרת על כס הברזל של השלטון, שכבר לחצה פליי על התוכנית להפיכת ישראל למדינה יהודית שסיפורה של שפחה יהיה גן עדן לעומתה.
\nאיך אתן לא צורחות על האחראים? איך אתן לא צורחות על מי שהפקיר (וממשיך להפקיר) אותן ותובעות שיחזירו את כולן עכשיו?
\nהכתובת היחידה לצרחות השבר והזעם שלכן היא הממשלה והכנסת. שלכן. לא הצלב האדום.
\nלמה אתן שותקות?
\nאני יודעת למה (חלק) ממשפחות החטופים לא צרחו עד כה, נעם דן אמרה את זה בצורה מפורשת.\nבפודקאסט ״שיחת השכמה״ שאלה אותה המראיינת שיר נחמקין: ״למה את חושבת שהסוגיה של החטופים מייצגת כזה קושי פוליטי בין אם מול הפוליטיקאים ובין אם מול הציבור הישראלי? למה זה פתאום הפך להיות המסגור של - אולי זה דבר שמאלני, אולי לא צריך לעשות כל מה שאפשר לשחרר אותם?״
\nאיזו מחשבה מצמררת: דאגה לחיי בנות חווה היא שמאלנית.
\nזה הזכיר לי איזה לילה בסוף נובמבר, כשבן הדודה של כרמל ישב במשמרת אחרי-חצות באחד האולפנים, ואמר משהו שגרם לה לשאול, ״מי זה הכתב השמאלני הזה ומתי מפטרים אותו?״.
\nאבל נחזור לנעם. היא הסבירה, שהסיבה לכך היא פחד של בני המשפחה מהמעגל הראשון, השני ועד אותו הרגע - גם השלישי:
\n\n\n״אני חושבת שאסור לנו לוותר על אף חטוף וחטופה בכל רגע שאני עכשיו יושבת איתך פה אני גם קצת מוותרת כי זה רגע שאני לא משתוללת מצרחות, וזה רגע שאני לא שופכת דם ברחובות, דם מלאכותי, דם של צבע ,דם שמבין את גודל הזוועה. אבל כן, מדינת ישראל הגדילה לעשות.
\nביבי נתניהו הגדיל לעשות, ושוב להפוך את זה לסוגיה פוליטית. הפחידו אותנו כל כך כל כך כל כך הצליחו שהורים לחטופות וחטופים, לא מעיזים להתראיין ולהגיד דברים נחרצים ופשוטים ואמיתיים לא כי הם לא חושבים ככה, אלא כי הם מפחדים שבבוא היום תגיע עסקה וביבי נתניהו ושרה נתניהו, אשתו שמנהלת המדינה הזו איתו, למרות שהיא לא נבחרת ציבור, שהם יעמדו שם מול הרשימות והם יגידו: אה זאתי שקשורה אליו דיברה תמחק אותו מהרשימה.
\nואני רוצה להגיד אין מצב לא יכול להיות, אבל האמת היא שיש מצב ויכול להיות והאימה הזאתי מסרסת את האפשרות שלנו לצאת לרחובות, כי מה יקרה אם מישהו שיצטרף אלינו לרחוב ילבש את החולצה הלא נכונה, או יצעק במקום עכשיו, עכשיו - בושה, בושה.
\nוהנה אנחנו כבר 104 ימים בתוך אסון שאנחנו גם צריכים תוך כדי לדברר אותו ולתמסר אותו אחרת לציבור כדי שיהיו באמפתיה אלינו ובחמלה.
\nאני לא זקוקה לאמפתיה.
\nאני לא זקוקה לחמלה.
\nאני אפילו לא זקוקה לזה, שיגידו הם ממשפחות החטופים. התבלבלנו, אני לא ממשפחות החטופים, את ממשפחות החטופים, כולנו משפחות החטופים, המדינה שלי חטופה.
\nוסינוואר הוא אפילו לא הבעיה הגדולה שלנו, המדינה שלי חטופה על ידי פוליטיקה קטנה על ידי הפחדה ושיסוי, ועל ידי אנשים שמרשים לעצמם לזקוף ראש ולהגיד אם אתם רוצים אותם בחיים אז אתם בעצם לא לאומיים וטובת המדינה לא עומדת לנגד עיניכם, ולהם אני אומרת - לא תהיה מדינה בלי החטופים…״
\n
ואני מבינה את הפחד הזה, כי גם אני, סמולנית-רדיקלית-מתנגדת-שלטון, מפחדת מהממשלה הנוכחית ומרוב אלו שקדמו לה מאז הבחירות לכנסת ה-14 ולראשות הממשלה; כל בחירות עוד קצת. המחשבה על לחיצה על כפתור פרסום הפוסט הזה מאיינת.
\nכמה ימים אחרי השבעה באוקטובר שאל אותי שכן גרמני אם אני מפחדת.
\nכן, ברור, מפחדת מלידה, אבל שאלתי ״ממה״, למרות שידעתי שתשובתו הצפויה תהיה ״מהשכנים הפלסטינים״.
\nהרגעתי אותו והבהרתי שמה שאני באמת מפחדת ממנו, משקשקת, למעשה, זו ממשלת ישראל ו(אי) מעשיה.
\nאיך אני יכולה שלא לדאוג לכרמל, לכולן ולכולם, כשהאחראים לניהול האירוע הכאוטי הזה פחות כשירים, בעלי פחות חמלה, נטולי יכולת מחשבה לטווח רחוק ושקרנים יותר מנעל בית? איך אתן יכולות שלא לצרוח?
\nאני צורחת עליכן מכל פלטפורמה אפשרית, על כמה מכן צרחתי יופי-יופי בשיחה שנחתכה כדי להימנע מלחץ דם גבוה לכל הצדדים.
\nרוב הזמן אני מפחדת לדבר איתכן;\nשיחה של כמה דקות על מזג האוויר, אפילו הודעה כתובה, דורשות תרגילי נשימה ממושכים, כדי להיכנס למוד כלום.
\nכי אי אפשר לדבר על שום דבר אחר עד שכרמל, עד שכולן וכולם יהיו בבית.
\nאי אפשר לצרוח שום דבר אחר חוץ מתחזירו אותן.ם בחיים עכשיו. פשוט אין.
\nכבר מאה ותשעה ימים שאני לא מבינה את רובכן.
\nאולי לא מצליחה לתפוס את הלך המחשבה שלכן זו בחירת המילים הנכונה. לא נולדתן אתמול, למדתן באוניברסיטה, קראתן עיתונים, טיילתן בעולם, שוחחתן עם נשים שלא מפחדות מהיום שהבן שלהן יתגייס לצבא, נסעתן ברכבת בין מדינות שעד לא כל כך מזמן, אולי אפילו בימי חייכן, עוד ציירו בדם גבולות שהפכו שקופים.
\nהחיים שלכן לפני השבעה באוקטובר לא היו נורמליים בשום מובן, כי אי אפשר לחיות נורמלי במקום שנמצא במצב חירום תמידי.
\nאיך אתן מקבלות את כל הרע הזה כשגרה? איך עודדתן מהיציע את החרבו דרבו, במקום לתפוס את מקומן של משפחות החטופות בצרחה שתרעיד את משכן הכנסת ואת הבור בקריה?
\nאיך אתן (עדיין) לא מבינות שאי אפשר גם (או בכלל) למוטט את החמאס וגם (אם בכלל) להחזיר את כרמל, את כולן ואת כולם בחיים?
\n\nאתן יודעות מה יותר מפחיד מעוד שבעה באוקטובר?
\nהמחשבה שאף אחת לא תצרח בשמך אם זה יקרה שוב.
\nהמחשבה שהמשפחה שלך והחברות שלך ואני נפחד לצרוח בשמך, את שמך.
\nנפחד להצביע על האשמים ולדרוש פתרון לבעיה, לדרוש אותך בבית בחזרה.
\nזה מפחיד יותר מכל דבר. שאת תישארי שם לבד, שאנחנו נישאר פה בלעדייך, שלא יהיה שום דבר שנוכל לעשות, שאסור יהיה לנו אפילו לצרוח בלב.
\n" } ] }