שבע השנים הטובות

את הבלוג הזה קיבלתי במתנה מרוני ליום הולדתי ה-31 והוא עלה לאוויר בראשית 2013, כשנה לאחר שעשיתי את דרכי לנישה עיתונאית שהתאימה לאופי חיינו כתיק המנדרינה-דאק שנישא על גבנו במהלך שנות הנדודים. כשהיא עיצבה את התבנית שבה אתן גולשות עכשיו עוד לא היה לכולכן טלפונים חכמים (נחשו למי עדיין אין). זו אמנם היתה The Year of Responsive Web Design אליבא דה-Mashable, אבל באיזה שהוא רק תחילת הדרך, וממילא היינו עסוקות בדברים חשובים יותר כמו לאן ניסע בפעם הבאה.

הנוודות פינתה את מקומה להגירה והנסיעות לחופשות מהבית ליעדים שאפשר להגיע אליהם בנוחות יחסית עם הרכבת, וגם עכשיו לא ירדה מהפרק שאלת הלאן, ובקרוב בוודאי ירקמו תוכניות נסיעה חדשות. את הזמן הפנוי היא הציעה להעביר בבניית אתר חדש ואני שמחתי כתמיד לעשות משהו איתה. אנחנו טובות ביחד, גם בעבודה על פרויקטים משותפים, יודעות גם בלי מילים מי אחראית למה.

אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה כבר הרבה זמן, אבל הימים ימי שמש חמימה ורוח אביב ריחנית ואני מעדיפה להעביר את הזמן הפנוי במרפסת. כחלון הפונה אל הרחוב לעולם איני גלמודה בה, הנהוני שכנים, שירת שחרורים וקרקושי עורבנים, כלב שבא להתחרדן בצוותא, הספר שאני קוראת עכשיו או מי מאדניותיי שדורשת התערבות ידנית. אבל לפעמים אני פשוט יושבת בה בטלה, סופגת את השמש, הריח, השקט והעץ שלמולה, האחרון ללבלב והראשון שעליו נושרים.

הביקור האחרון בתל אביב היה ארוך מקודמיו ובשבועות שהיא נשארה אחרי הסתכמו רצונותי בזה שהיא תשוב כבר לחיים המשעממים שלנו. התעוררות ביקיצה טבעית, שום דבר על סדר היום, עבודה אם תגיע, כנראה ספגטי וסדרה או סרט, אולי נלך לפאב לשחק סנוקר ונקרא משהו לפני השינה.

הפאב ירד מהפרק כבר לפני חודשיים ואת בעליו אנחנו פוגשות כמעט מדי יום. שיחות חולין עם חברינו מהפאב מתנהלות במפגשים אקראיים ברחוב או מעבר למרפסת, ועם החברות עברנו להיפגש באמצע הדרך במקום ירוק, אולי נקנה קפה.משאלתי התגשמה מעל ומעבר לצפוי.
גוזלים
לפני כמה חודשים שאלה אותי אמי אם אני עדיין כותבת את הטור שלי במאקו, כי היא לא ראתה שהעליתי אותו לפייסבוק כבר איזה זמן. Doch השבתי, אני פשוט לא מעלה את זה (ובעצם כמעט שום דבר) לרשת החברתית, שאילולא הייתי מתפרנסת מקיומה ודאי הייתי סוגרת את הפרופיל. הטור עדיין שם ואפילו קיבלתי את ברכת העורך להפיכתו ליותר בר-קיימא בתכניו באופן רשמי, וככזה הוא גם הפך לביקורתי יותר מבעבר. פחות התעסקות בשאלת ה״על מה יקליק הגולש המדומיין במאקו״ ויותר מה אני חושבת שחשוב. הרבה יותר. כי האוויר שאנחנו נושמים והמים שאנחנו שותים חשובים, ותושבת ברצלונה שצריכה להתלבש כדי להוריד את הזבל בינות אלפי תיירים חשובה, שטחים ירוקים ומה שנשאר מהטבע חשובים, וגם הזכות לטייל בחופשיות בלי שיאנסו אותך במלון ש-TripAdvisor מקדמים או שתחשבי פעמיים לפני שתחזיקי בידה של אהובתך. לקח לי כמה שנים להפנים את כובד תואר העיתונאית שאני נהנית להתהדר בו, אבל שמחה שנמצא לי לפחות מקום אחד שבו אני חופשיה יחסית לכתוב על מה שאני מוצאת לנכון.

אז כן, אני עדיין כותבת את הטור שלי (השבוע יעלה ה-326 למניינם) ומתכוונת להמשיך ולכתוב באתר החדש שלי באותו הדומיין ובעיצוב אחר. הוא יהיה מהיר וקל ורספונסיבי ויפלוט הרבה פחות פחמן, ובעיני הוא גם יפה יותר. זו גם הפעם האחרונה שאני ״מפרסמת״ פוסט חדש בפייסבוק; הודעות המערכת על מחשבות חדשות שעלו על הכתב עוברות לטוויטר שלי ומי שרוצה מוזמנת להירשם לעדכוני RSS.

היו שלום ותודה (וסליחה) על הג׳יגות.

ותודה מיוחדת למעצב הלוגו, יוני זאבו, מקווה שתאהב את הגירסה המעודכנת – היא משקפת את פלטת הצבעים הנוכחית של הכלב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *