לאן שלא תלך, קח איתך ת׳מזג

אתמול בלילה ירד הגשם הראשון של השנה. זה לא שלא ירד גשם באוגוסט או ביולי, אבל הגשם של ליל אמש היה שונה, כי הוא בישר את בואו של הסתיו. לא עוד ימים של עשרים ויותר מדי מעלות, לא עוד הסתגרות מאחורי תריסים סגורים בבית הקריר, לא עוד תזמון שעות היציאה עם שולי ללפני או אחרי החום הגדול, סתיו. עם שמיים אפורים, גשמים מעיקים, נזילות המים במרזב שזורם מהגג אל חדר האמבטיה שלנו, רוחות קרירות, ימים שמשיים למחצה ושלכת. כבר כחודש שבגן הקברות שלנו נערמים ערמונים ובלוטים ואלו מצטרפים לעלים שכל השנה נושרים כמו מעולם לא חלף הסתיו.

מונומנט ליאן מטייקומונומנט ליאן מטייקו

מונומנט ליאן מטייקו

חזרנו משבוע שהרגיש כמו חודשיים בפולין. נסענו ונסענו ונסענו, ברכב מלא בתשעה אנשים ושולי. פעם אהבתי לנסוע באוטו, לעשות את עצמי הולכת לישון ולהירדם בסופו של דבר, אבל אחרי שנות הרכבת שעברו עלי אני לא מבינה את ההנאה שבדבר. נכון שבלעדי הרכב לא היינו מגיעים למסעדה המצויינת Zielona Tawerna בכפר הקטן Kazimierz Dolny שהמליצה חברה של חברה, אבל בלעדיו גם היינו מגיעים מהר יותר ובנוחות יותר ממקום למקום. או לפחות כך אני מאמינה. גם היום אני לוקחת את העשרים ומשהו שעות מברצלונה לפורטו ברכבת לילה מסוייטת על פני חמש שעות בתוך קופסת מתכת שלא מאפשרת יותר מהתמתחות קלילה.

הבית מול הקפה בקרקוב

הבית מול הקפה בקרקוב

מוורשה המשכנו ללובלין, שהתגלתה כעיר קטנה וחמדמדה, קצת כמו לובליאנה אבל הרבה פחות. אולי בגלל שהכיכר המרכזית שלה בדיוק בשיפוצים וכל מה שנשאר זה לשוטט בעיר העתיקה, אולי בגלל שהיה חם מאוד, אולי בגלל שחיכינו למשפחה שתשוב מהביקור במיידנק ולא לדרינק של חמש אחרי הצהריים איפה שהוא בעולם. שוטטנו בין דוכני הגבינות והנקניקים, והלחמים הפולנים המגרים והצטערנו שיש לפנינו עוד דרך כל כך ארוכה שאין שום טעם לחמוד שום דבר. אז לקחנו שוק חזיר וקצת כרוב כבוש אלוהי מדוכן שסימנתי בתחילת השיטוט וחזרנו למלון.

מוזר לשבת בפאב שלנו ביום שבת בערב, כשהוא ריק יחסית בלי שום סיבה מיוחדת, ולחשוב על הטיול שממנו חזרנו רק לפני כמה ימים מפולין. באיזה שהוא אופן זה לא קשור למקום או לזמן. שניים מהקבועים שותקים ושותים בשולחן של הקבועים, קבוע שלישי משלים פנסיה במשמרת ערב שמיד תפנה את מקומה למשחק קוביות, הנכד של בעלת הפונדק שותה בצד ולפעמים מדבר עם החברים הדמיוניים שלו, וכמה אנשים שמעולם לא ראיתי מנסים את מזלם במכונות או פשוט שותים ושותקים.

את הימים הנותרים בילינו בקרקוב. השתכנו מרחק של שעה הליכה מהעיר העתיקה בדרך שרובה לא מוצלת וחלקה לא מעניינת. בראשון, אחרי שסיימתי לעבוד, עליתי על מונית שחיכתה בכניסה ונסעתי עם נהגת חביבה שלימדה אותי איך לבטא את ה-Ł הפולנית ואת ההבדל בין ה-W בתחילת ובסוף מילה. התגאיתי מאוד כשביטאתי נכונה את שם תחנת היעד של הטראם שחלפנו על פניו והכיל את שתיהן.

הייתי בה פעם, בקרקוב, לפני כעשרים שנה, אבל לא זכרתי דבר מלבד כיכר עצומה וחנות שרכשתי בה מחברות ששימחו אותי אז. הכיכר המרכזית אירחה ביום ראשון מצעד של כלבים ארוכים ושולי ואני הגענו בסוף התצוגה המרהיבה, כך שמענו בדיעבד, ופגשנו אותם משוטטים עם בעליהם בלשונות משתרבבות ברחובות. חמודה העיר העתיקה של קרקוב, אך אצטרך לבדוק אותה ביום שאינו סוף שבוע חמים עם אירועים מיוחדים. אולי בטיול העתידי אל ורוצלב ופוזנן. מהר מאוד ברחנו ממנה לרחובות הצדדיים בחיפוש אחר מעט צל. לא במפתיע, מצאנו את עצמנו מקיפות אותה וצועדות בפארק שסובב אותה עם יתר תושבי העיר שנמנעים מכניסה אליה ביום א׳, בניסיון למצוא את הרחוב שאכלנו בו ארוחת ערב אמש ושהובטח שיש בו עוד דברים מגניבים לכל אורכו.

בדרך לרחוב המובטח מצאנו קפה מעולה בשבילי וברז עם מים בשביל שולי, ומלא בניינים שאיש לא טרח לשפץ אותם כי תיירים אינם חולפים תחתיהם. טעות קלה בשם הרחוב הובילה אותי לרחוב מלא בבתי חולים ובקרובי משפחה שבאו לבקר את מאושפזיהם. לקח קצת זמן עד שהבנתי שיצאתי בצד הלא נכון של העתיקה, והחלטתי לשוב על עקבותיי. שעות ארוכות של שוטטות ברחובות שכיוונתי ולא כיוונתי אליהם. כל מה שרציתי היה ללכת, למרות החום הכבד, רציתי לא להיות בקופסה סגורה ולא בשפה מוכרת. מדי פעם החלפתי דברים באנגלית או גרמנית עם אנשים שחיפשו את דרכם וטעו בי כמקומית, ואחרים שהתעניינו בשולי.

בשעות של צעידה חסרת מטרה מוגדרת יש זמן לחשוב. בשעות של לבד אפשר לשים לב לדברים קטנים שלא מבחינים בהם בהמולת ההמון, כמו שיר שהושמע מההולידיי אין שחלפתי על פניו ולא שמעתי הרבה שנים. לא ברור איך אני, שממצה חברה שאיננה רוני אחרי שעתיים, הסכמתי להצטרף לשבוע שלם שברובו אין מרחב לנשימה, אפילו לא בטרם השינה. גם למלון המרוחק בחרתי לחזור בכוחות עצמי ולקראת סוף הדרך החום כבר היה לגמדה קשה מדי, אז נשאתי אותה על זרועותיי עד שהגענו הצילה.
—–

כשבועיים חלפו מאז כתיבת הפוסט, שהסתיים ללא סיום ממשי, כמו הלך המחשבה שלי בימים ההם. רק לפני כמה ימים הרגשתי שאפשר שוב לנשום בין כל המבקרים, האורחים ולחזור קצת ללהיות בבית. במנוחה הקצרה לא הצלחתי לחשוב על סיום נאות, ולכן התנצלות שלוחה בפני שלושת קוראי הבלוג, אפצה אתכם בטקסטים הדוקים יותר בחופשה האיטלקית הקרובה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *