Air-Freelance

מאת לירון מילשטיין

בצעקה גדולה

מתי מותר לצרוח?

כשישרפו את הבתים שלנו? כשישחטו את התינוקות שלנו? כשיאנסו וירצחו ויחטפו את המשפחות שלנו ואז עוד יאשימו אותנו שהבאנו את זה על עצמנו?

מתי מותר לצרוח על ההפקרות על היהירות על האטימות על הרשעות

מתי מותר לצרוח שיחזירו את כולם הביתה?

ציוץ של גיל דיקמן, מאתמול.


זה צריך היה להיות ברור לכל אחת מאיתנו מהיום הראשון.

כשהצרחות האילמות של ליבנו הנשבר לרסיסים

כשההלם מכה בנו כמו צונאמי

כשהצרחות של אלפי קורבנות הטבח זרמו אלינו בהודעות טקסט ושמע, בשידור חי

שזה לא רק מותר: חובה עלינו לצרוח ולדרוש צדק.

צדק לתושבי העוטף ואזרחי מדינת ישראל, שהופקרו על ידי המדינה והצבא.

כבר בצוהרי ה-7 באוקטובר - עוד לפני שמשפחתי חולצה והגיעה למקום מבטחים - חיל האוויר כבר הפציץ ברצועה ו-78 ילדים ו-41 נשים נהרגו. מספר ההרוגים הכולל עמד אז על 413 והפצועים על 2,300. הנתונים של משרד הבריאות הפלסטיני שבשליטת חמאס אינו כולל את מספר החטופות והחטופים שנהרגו או נפצעו בגלל הפעלת גירסה כזו או אחרת של נוהל חניבעל, או בגלל ההפצצות.

איך לא צרחתן כבר אז, בנות ישראל? זה לא כל כך מורכב, זה חשבון פשוט. יש חפים מפשע בעזה; הפעם גם כאלה ״משלנו״: ילדות, ילדים, קשישות, קשישים, אבות, גברים צעירים, אמהות, סבתות, דודים, חברות, פעוט שלא נשף על עוגת יום הולדת ראשון. איך לא צרחתן ״תפסיקו את האש, מטומטמים, הא.נשים שלנו שם!״?

אם תגלי שהילדה שלך מתנהגת בבריונות - לא תעודדי אותה להמשיך בדרכה; אם הבן שלך יחטוף מכות בבית הספר, לא תגידי ״בוא חמודי, עזוב קרב מגע. הולכים למטווח״.

הרי לא נרדמתן כשהלכתן לישון עם למעלה ממאה חטופות וחטופים.

האם ההלם, הכעס או חוסר האונים מנע מכן להבין שאין כלום מאחורי המנטרה: ״השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס והג’יהאד האיסלאמי”?

זה לא אמר כלום אז, זה לא אומר כלום עכשיו.

ושום מילה על החטופות והחטופים לא נאמרה בסיכום הקבינט הבטחוני או בציוץ הרפה שנלווה אליו.

 בלה בלה בלה
בלה בלה בלה

אני נרדמתי בשתיים לפנות בוקר (שעון ברלין), כשרוב בני משפחתי פונו מהדרום הבוער לדרום הבטוח לעת עתה. אמנם נכנסתי לאירוע באיחור של כמה שעות, אך מוקדם יותר מצבא הלכאורה הגנה לישראל. חושבת שכבר באחת עשרה בבוקר התחלתי לשתות.

בשמונה וחצי שתיתי קפה וראיתי את הכותרות.

בתשע בבוקר שוחחתי עם אמא שלי, ששהתה בממ״ד בנחל עוז. אחרי זה דיברתי עם ההורים והאחיות.

כשהיא התעוררה בעשר, כבר ידעתי להגיד, ״יש מלחמה בישראל״, ולעדכן שבדקתי שמשפחתה במקום בטוח. אבל כבר הרגשתי ששום דבר לא נורמלי והשעה כבר היתה חמש אחרי הצהריים בטוקיו וזה היה מספיק טוב בשבילי.

כבר שנים ששום דבר שקורה לא נורמלי. לפעמים נדמה היה שגם אתן שמתן לב.

כל כך הרבה שנים שאתן, לכל הפחות, לא ממש מרוצות מהמצב, אולי אפילו השתתפתן בקייטנה נגד יוקר המחיה ב-2011 וההפגנות למען ביטולה של הדמוקרטיה המדומיינת שבראשכן בחודשים שלפני המלחמה.

אבל ברגע כל כך חשוב, כל כך שביר, כשכל כך הרבה בנות חווה ובני אדם נמצאים בסכנת חיים מיידית, העדפתן לעודד את רוח החרבו דרבו.

בשעה שהמילואימניקים נזקקו לציוד יותר מעידוד בכלל לא שמתן לב שגם אתן, בדיוק כמו הממשלה, מפקירות את בנות עמכן. ככה נראות משת״פיות.

עפתן על עצמכן בסטוריז בליל גלנט, כאילו אתן מינימום חנה סנש, אבל את משפחות החטופים השארתן לבד במערכה.

איך, בכל דור ודור שאתן משתייכות אליו, אתן לא רואות את עצמכן במקום החטופות?

במקום נשות החטופים?

בתור אימהות הילדים?

בתור בן הדוד (דודה!) מדרגה שלישית, שיושב באולפנים ובוכה ומבקש ומתחנן?

איך אתן לא צורחות? הלסת שלי כואבת מרוב צעקות והשתנקויות מושתקות, אבל על מי אני אצרח? על שולי? היא לא תחזיר את כרמל, את כולן ואת כולם.

מאה ועשרה ימים שכרמל ו-135 בנות חווה ובני אדם, רובן ורובם עדיין בחיים - ואתן צורחות על ייל והארוורד, על הצלב האדום, על סוזן סרנדון.

אתן טיפשות? אטומות? יש לכן ממשלת ימין מושחתת, משיחית, גזענית, מרושעת, שחולמת על החזרת גוש קטיף, ששומרת על כס הברזל של השלטון, שכבר לחצה פליי על התוכנית להפיכת ישראל למדינה יהודית שסיפורה של שפחה יהיה גן עדן לעומתה.

איך אתן לא צורחות על האחראים? איך אתן לא צורחות על מי שהפקיר (וממשיך להפקיר) אותן ותובעות שיחזירו את כולן עכשיו?

הכתובת היחידה לצרחות השבר והזעם שלכן היא הממשלה והכנסת. שלכן. לא הצלב האדום.

למה אתן שותקות?

אני יודעת למה (חלק) ממשפחות החטופים לא צרחו עד כה, נעם דן אמרה את זה בצורה מפורשת. בפודקאסט ״שיחת השכמה״ שאלה אותה המראיינת שיר נחמקין: ״למה את חושבת שהסוגיה של החטופים מייצגת כזה קושי פוליטי בין אם מול הפוליטיקאים ובין אם מול הציבור הישראלי? למה זה פתאום הפך להיות המסגור של - אולי זה דבר שמאלני, אולי לא צריך לעשות כל מה שאפשר לשחרר אותם?״

איזו מחשבה מצמררת: דאגה לחיי בנות חווה היא שמאלנית.

זה הזכיר לי איזה לילה בסוף נובמבר, כשבן הדודה של כרמל ישב במשמרת אחרי-חצות באחד האולפנים, ואמר משהו שגרם לה לשאול, ״מי זה הכתב השמאלני הזה ומתי מפטרים אותו?״.

אבל נחזור לנעם. היא הסבירה, שהסיבה לכך היא פחד של בני המשפחה מהמעגל הראשון, השני ועד אותו הרגע - גם השלישי:

״אני חושבת שאסור לנו לוותר על אף חטוף וחטופה בכל רגע שאני עכשיו יושבת איתך פה אני גם קצת מוותרת כי זה רגע שאני לא משתוללת מצרחות, וזה רגע שאני לא שופכת דם ברחובות, דם מלאכותי, דם של צבע ,דם שמבין את גודל הזוועה. אבל כן, מדינת ישראל הגדילה לעשות.

ביבי נתניהו הגדיל לעשות, ושוב להפוך את זה לסוגיה פוליטית. הפחידו אותנו כל כך כל כך כל כך הצליחו שהורים לחטופות וחטופים, לא מעיזים להתראיין ולהגיד דברים נחרצים ופשוטים ואמיתיים לא כי הם לא חושבים ככה, אלא כי הם מפחדים שבבוא היום תגיע עסקה וביבי נתניהו ושרה נתניהו, אשתו שמנהלת המדינה הזו איתו, למרות שהיא לא נבחרת ציבור, שהם יעמדו שם מול הרשימות והם יגידו: אה זאתי שקשורה אליו דיברה תמחק אותו מהרשימה.

ואני רוצה להגיד אין מצב לא יכול להיות, אבל האמת היא שיש מצב ויכול להיות והאימה הזאתי מסרסת את האפשרות שלנו לצאת לרחובות, כי מה יקרה אם מישהו שיצטרף אלינו לרחוב ילבש את החולצה הלא נכונה, או יצעק במקום עכשיו, עכשיו - בושה, בושה.

והנה אנחנו כבר 104 ימים בתוך אסון שאנחנו גם צריכים תוך כדי לדברר אותו ולתמסר אותו אחרת לציבור כדי שיהיו באמפתיה אלינו ובחמלה.

אני לא זקוקה לאמפתיה.

אני לא זקוקה לחמלה.

אני אפילו לא זקוקה לזה, שיגידו הם ממשפחות החטופים. התבלבלנו, אני לא ממשפחות החטופים, את ממשפחות החטופים, כולנו משפחות החטופים, המדינה שלי חטופה.

וסינוואר הוא אפילו לא הבעיה הגדולה שלנו, המדינה שלי חטופה על ידי פוליטיקה קטנה על ידי הפחדה ושיסוי, ועל ידי אנשים שמרשים לעצמם לזקוף ראש ולהגיד אם אתם רוצים אותם בחיים אז אתם בעצם לא לאומיים וטובת המדינה לא עומדת לנגד עיניכם, ולהם אני אומרת - לא תהיה מדינה בלי החטופים…״

ואני מבינה את הפחד הזה, כי גם אני, סמולנית-רדיקלית-מתנגדת-שלטון, מפחדת מהממשלה הנוכחית ומרוב אלו שקדמו לה מאז הבחירות לכנסת ה-14 ולראשות הממשלה; כל בחירות עוד קצת. המחשבה על לחיצה על כפתור פרסום הפוסט הזה מאיינת.


כמה ימים אחרי השבעה באוקטובר שאל אותי שכן גרמני אם אני מפחדת.

כן, ברור, מפחדת מלידה, אבל שאלתי ״ממה״, למרות שידעתי שתשובתו הצפויה תהיה ״מהשכנים הפלסטינים״.

הרגעתי אותו והבהרתי שמה שאני באמת מפחדת ממנו, משקשקת, למעשה, זו ממשלת ישראל ו(אי) מעשיה.

איך אני יכולה שלא לדאוג לכרמל, לכולן ולכולם, כשהאחראים לניהול האירוע הכאוטי הזה פחות כשירים, בעלי פחות חמלה, נטולי יכולת מחשבה לטווח רחוק ושקרנים יותר מנעל בית? איך אתן יכולות שלא לצרוח?

אני צורחת עליכן מכל פלטפורמה אפשרית, על כמה מכן צרחתי יופי-יופי בשיחה שנחתכה כדי להימנע מלחץ דם גבוה לכל הצדדים.

רוב הזמן אני מפחדת לדבר איתכן; שיחה של כמה דקות על מזג האוויר, אפילו הודעה כתובה, דורשות תרגילי נשימה ממושכים, כדי להיכנס למוד כלום.

כי אי אפשר לדבר על שום דבר אחר עד שכרמל, עד שכולן וכולם יהיו בבית.

אי אפשר לצרוח שום דבר אחר חוץ מתחזירו אותן.ם בחיים עכשיו. פשוט אין.

כבר מאה ותשעה ימים שאני לא מבינה את רובכן.

אולי לא מצליחה לתפוס את הלך המחשבה שלכן זו בחירת המילים הנכונה. לא נולדתן אתמול, למדתן באוניברסיטה, קראתן עיתונים, טיילתן בעולם, שוחחתן עם נשים שלא מפחדות מהיום שהבן שלהן יתגייס לצבא, נסעתן ברכבת בין מדינות שעד לא כל כך מזמן, אולי אפילו בימי חייכן, עוד ציירו בדם גבולות שהפכו שקופים.

החיים שלכן לפני השבעה באוקטובר לא היו נורמליים בשום מובן, כי אי אפשר לחיות נורמלי במקום שנמצא במצב חירום תמידי.

איך אתן מקבלות את כל הרע הזה כשגרה? איך עודדתן מהיציע את החרבו דרבו, במקום לתפוס את מקומן של משפחות החטופות בצרחה שתרעיד את משכן הכנסת ואת הבור בקריה?

איך אתן (עדיין) לא מבינות שאי אפשר גם (או בכלל) למוטט את החמאס וגם (אם בכלל) להחזיר את כרמל, את כולן ואת כולם בחיים?

 תמונה של כרמל מה-28 בינואר, 2010. היום ה-1,313 שגלעד שליט ישב בשבי, או 628 ימים לפני שחרורו.
תמונה של כרמל מה-28 בינואר, 2010. היום ה-1,313 שגלעד שליט ישב בשבי, או 628 ימים לפני שחרורו.

אתן יודעות מה יותר מפחיד מעוד שבעה באוקטובר?

המחשבה שאף אחת לא תצרח בשמך אם זה יקרה שוב.

המחשבה שהמשפחה שלך והחברות שלך ואני נפחד לצרוח בשמך, את שמך.

נפחד להצביע על האשמים ולדרוש פתרון לבעיה, לדרוש אותך בבית בחזרה.

זה מפחיד יותר מכל דבר. שאת תישארי שם לבד, שאנחנו נישאר פה בלעדייך, שלא יהיה שום דבר שנוכל לעשות, שאסור יהיה לנו אפילו לצרוח בלב.


עוד מחשבות מעניינות

פוסטופורטו

סנטה קרוז, טנריף

כמה כיף שם בנהר של סביליה