כמה כיף שם בנהר של סביליה

Share

אחד הדברים שהכי גורמים לי להרגיש שהגעתי הביתה כשאני במקום אחר הוא כשאני יכולה לנסוע למקום אחר, רק איתה, ולהשאיר את הכלב מאחור אצל אנשים שאני יכולה לסמוך עליהם. במדריד זה היה כל כך נעים ונוח שמצאנו את מרילו, בעלת הדירה שלנו המהממת, שבשתי הזדמנויות שונות שמרה על שולי. באחת הפעמים היה זה כשנסענו ל-48 שעות בסביליה, בירת הפלמנקו של ספרד. 48 שעות של שמש יוקדת וסדר יום משונה: השכמה מוקדמת לשוטטות עד השעות החמות, מנוחת צהריים, ויציאה חוזרת אחרי שהשמש שוקעת.

את השעות הראשונות הקדשנו למקום ששירים רבים נכתבו עליו, הנהר של סביליה, גוואדאלקיוויר (Guadalquivir). צד אחד שלו קסום ומלא התרחשות: טיילת עם רצים; כלבים; מוזיאון ימי; שיט תיירותי. צידו השני, הרחוק יותר ממרכז העיר מוזנח ובאותה נשימה מציג ימים שהיו טובים יותר. יש בו פארק תאמטיקו, אי הקסמים שבוודאי היה מלא בעבר צווחות ילדים מפוחדים ונרגשים ושלל דרכים חסומות. חיפשנו ללא הרף דרך לחצות, והגענו לגשר של קלטרווה שנמצא בסוג של קצה העיר, שאמנם רצינו לראותו, אך הגישה אליו הייתה מותרת לכלי רכב בלבד. כך יצא שבמקום לטייל שעה שעה וחצי, טיילנו כמה שעות בנהר של סביליה. ארוחת ערב אכלנו בסניף המקומי של המק'דונלדס, סתם כי לא היה לנו כוח לחפש אחר ארוחה אמיתית, אבל סגרנו את הערב בסופה של חזרה לקראת הופעת פלמנקו בבר בשכונה.

היו הרבה סיבות לנסוע לסביליה, יש בה את המטרופול פרסול (Metropol Parasol) של יורגן מאייר, יש בה פלמנקו, יש בה נהר שכותבים עליו שירים, וביחס לערים אחרות בדרום ספרד היא מתקדמת נאורה, ותושביה אף מעט מתנשאים. לי כשלעצמי הייתה סיבה נוספת, ביני לביני, חיפשתי אחר הצילום המושלם של כרכרת סוסים.

סביליה

לפני כמה שנים אהבתי מישהו, ומישהו נסע לסביליה. אני חושבת שבאותה התקופה ידעתי רק שסביליה היא בספרד אבל לא הרבה יותר מכך. הרבה דברים לא ידעתי פעם על העולם, פשוט כי לא נסעתי אליו. כשמישהו נסע לסביליה הוא שלח לי תמונה שצולמה בטלפון חכם כזה או אחר, ומאז היה זה הדימוי של סביליה בראשי. את מישהו כבר ניערתי לפני זמן רב, אך כיוון שהתמונה הזו סימלה איזו התחלה בין שנינו, מצא חן בעיני הרעיון לשים גם לה סוף באמצעות תמונה טובה יותר. אני לא יודעת כמה תמונות של כרכרות סוסים צילמתי ברחבי העיר, אבל היה רגע שבו הבנתי שהחיפוש האובססיבי אחר הדימוי המושלם שיחליף את הקודם לא רק שאינו יכול לעלות בהצלחה, גם אין בו צורך. סביליה היא עכשיו שלי.

יום המחרת התחיל עם גב תפוס (שילוב מופלא בין הליכה רבה בנעליים לא מתאימות, לבין מלון בינוני), אבל היו כל כך הרבה דברים שרצינו לראות ששום דבר לא עצר בעדנו. התחלנו ב-Torre del Oro, מגדל הזהב שמשמש כיום כמוזיאון ימי. חיפשתי תשובה לשאלתי – האם זהו "גג המגדל של סביליה", אך עד היום איני יודעת. במוזיאון תמצאו דגמי ספינות, כלי נשק ודיג, והוא ממוקם בתוך מגדל מהמאה ה-13, שנבנה כדי להגן על העיר מפלישה דרך הנהר. בעבר היה המגדל מכוסה כולו זהב, אך כיום הוא לבן. הכניסה למוזיאון בתשלום סמלי, וכשתסיימו לשוטט ולהתפעל ממנו, תוכלו לעלות לקצה המגדל ולהשקיף על הנהר.

התחנה הבאה: Plaza de España שאם היה קצת פחות חם, בוודאי היינו מתעכבות עוד קצת על שפע ציורי הקירות שעליה. הפלאזה נבנתה ב-1929 לכבוד התערוכה הספרדית-אמריקאית בשטח פארק מריה לואיזה (María Luisa), וכיום משמשת בעיקר משרדי ממשלה. הכיכר, שבנויה בחצי עיגול, היא מהמבנים המרשימים ביותר בעיר. במרכזה נמצאת מזרקה גדולה, ובגומחות המבנה ישנם ציורים המייצגים פרובינציות שונות בספרד. ממנה המשכנו לפארק עצמו, שסיפק מנוחה קלה בצל ושלל ברווזים, שזה לא משנה כמה הם מטופשים תמיד כיף להסתכל עליהם. המשכנו לקתדרלה, כי צריך לראות את הקתדרלה (מבחוץ במקרה שלנו), אכלנו צהריים ברשת מקומית שכבר שכחתי את שמה, והלכנו לישון.

את אחר הצהריים התחלנו במטרופול פרסול שנמצא בפלאסה דה לה אנקרנסיון (Encarnación) אך מאיזו שהיא סיבה לא מצאנו אותו באף מפת תיירים שהחזקנו בידינו. לא הצלחנו להבין איך פרויקט ששפכו עליו כ-100 מיליון אירו לא מופיע בשום מפה. הפרסול מורכב משלוש שמשיות ענק, הנראות כמו ענן עשוי ופל. בשטח השמשייה יש גם שוק קטן, תצוגה ארכיאולוגית, אבל הכי כיף זה פשוט לטפס עד למעלה ולסייר לאורך המבנה תוך מבט על העיר כולה, ורצוי בסמוך לשעת השקיעה.

אחרי התצפית שוטטנו בסמטאות העיר, הצצנו להופעת פלמנקו, אכלנו טאפאס ושתינו בבר אלפלפה כי השם שלו הצחיק אותנו, ניסינו ללכת להופעת פלמנקו מסודרת, אך היא הייתה עמוסה מדי, שתינו בבר אחר שהמחירים בו היו מצחיקים ובסוף הסתפקנו בהופעת פלמנקו בטלוויזיה של המלון. גם הבוקר של יום המחרת נפתח בגב תפוס, אבל גם באמבטיה שעזרה כמו כוסות רוח למת.

כמו אחרונות התיירות עלינו על שיט בנהר, בעיקר כי קיווינו לראות את הגשר של קלטרווה יותר מקרוב, וגם את הגשר שנמצא בקצה השני. אף אחת מהמשימות לא עלתה בהצלחה אבל היה לנו כיף לשוט. ארוחת צהריים במק'דונלדס, בירה מתחת לשמשיה, וחזרנו למדריד לקחת את שולי חזרה, ולספר לה את כל מה שהיא הפסידה.

סוג של ראינו את קלטרווה

סוג של ראינו את קלטרווה

מידע שימושי לקורא:

כמה זמן צריך: לפחות יומיים מלאים
לחצו כאן לתחזית מזג אוויר מעודכנת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *