בולוניה בשתיים

Share

מאז שהתחלתי לטייל איתה באירופה כמעט ולא בילינו בנפרד. היה איזה חצי יום במדריד שהלכתי למטדרו לבדי, אולי היה עוד משהו, אבל לא כזה שראוי לציון. זה מוזר לטייל בלעדיה, זה מוזר לטייל לבד עם שולי, זה מוזר להיות קצת לבד. אבל זו הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שאני מוצאת שיש בי כוחות לכתוב, כי יש לי קצת זמן לחשוב לעצמי. החלטתי לקחת חופשה של כמה ימים מפירנצה, מדירת השותפים, ונסעתי לגלות בעצמי את בולוניה. הכלב ואני הגענו אתמול אחרי הצהריים, ואחרי שהנחנו את החפצים במלון יצאנו לשוטט.

אני לא ממש זוכרת איך קראו לכל המקומות שעברתי בהם, אני זוכרת שהסתובבתי סביב עצמי שוב ושוב ושוב. מרכז העיר כל כך קטן, שלא משנה כמה ניסיתי להתרחק ממנו, ולגלות רחובות חדשים, מצאתי את עצמי בכל מקום לפחות פעמיים אם לא ארבע. זה היה מצחיק רוב הזמן, אבל היו רגעים שכמעט עמדו דמעות בעיניי, כי כבר הגיעה העת לאכול ארוחת ערב, ודווקא את האזור עם המסעדות שהריחו ממש טוב לא הצלחתי למצוא.

כשהרעב עוד לא התעורר בי מספיק, עצרתי לכוס יין בבר בשם Senza Nome אם עד לפני חודש וחצי עוד הייתי מגמגמת בבקשי כוס יין באיטלקית, הרי שהפעם כבר הייתי מוכנה עם הר' המתגלגלת, והבבקשה והתודה וכמה זה עולה. זה לא כל כך עוזר כשכל הברמנים והמלצרים במקום חירשים, והלקוחות מצופים לתקשר בשפת הסימנים. אבל הצלחתי. כשחיפשתי אחר מקום לאכול נקלעתי להדלקת נר ראשון של חנוכה. יהודים, הם בכל מקום, והם לא יודעים את הבית השני של "הנרות הללו". הרבי דווקא כן.

ישראלים, הם בכל מקום

ישראלים, הם בכל מקום

את ארוחת הערב – טליאטלה ראגו קלאסי, אכלנו במסעדה שנכנסו אליה אחרי שמקומי מבוגר ומהודר יצא ממנה. האוכל היה טעים מאוד אבל לא יותר מזה, אך כיוון שהייתי כבר כה רעבה זה היה מושלם. כוס יין לבד אי אפשר היה להזמין, אז אחרי עוד 1/4 קנקן יין אדום חזרנו קצת שיכורות למלון.

טליאטלה ראגו

טליאטלה ראגו

הבוקר אחרי העבודה שמנו פעמנו לראות את העיר ביום, אחרי שראינו אותה בלילה. הפעם כבר קצת הכרנו את הרחובות, וקצת פחות הסתובבנו סביב עצמנו. הייתה לנו תוכנית סדורה עם רשימת מקומות שיש לבקר בהם, לפי שעות פתיחה, אבל אז ראינו את הכניסה למגדל הגבוה. זה מסוג הדברים שאני תמיד רוצה לעשות, אבל אף פעם לא באמת עושה, אולי חוץ מאיזו פעם אחת בטיול בהולנד עם סיון. לטפס יותר מדי מדרגות בשביל להגיע לפסגה. שולי, ברת מזל שכמותה, הורשתה להיכנס איתי, ואני – ברת מזל שכמותי – נכנסתי בחינם בזכות תעודת העיתונאי (לאנשים שיש להם עבודה אמיתית שמכניסה כסף אמיתי זה עולה 3 אירו). שכחתי למדוד כמה זמן לקח לנו להגיע למעלה, הייתי צריכה להתרכז במדרגות העץ הישנות, שרובן בעלות פוטנציאל החלקה. לעשות את זה עם כלב פחדן זה קצת יותר מורכב, אבל שווה כל רגע. באמצע הדרך פגשנו ילד יפני קטן, שפחד להמשיך לעלות והתחבא מתחת לגרם המדרגות. חיכינו איתו עד שאימו האמיצה חזרה, והמשכנו לטפס. הירידה, אגב, הרבה יותר מפחידה מהעליה.

אחרי ששתיתי קפה קטן כפיצוי על עוגמת הנפש, קניתי מאפה גורגונזולה ופרשוטו ב-Atti Panificio, מאפייה שפועלת מאז 1880 והיה שווה להשאיר את הכלב בחוץ. שוטטנו ב-Piazza Maggiore, שבסמטה קטנה שיוצא ממנה, מצאנו פסלי רחוב מקסימים של Leonardo Lucci, ועשינו את דרכנו לשתי גלריות. הראשונה הייתה פתוחה, אבל מאכזבת ביותר, והשניה התבררה כמוזיאון כך שלא יכולנו להיכנס שתינו, וממילא לא רצינו. במקום זה מצאנו גן חמוד, ואחריו עוד אחד, וחזרנו למלון לנוח.

בולוניה מקסימה וכיף לשוטט בה, אפילו במעגלים מתסכלים. הדבר היחיד שחסר בה אמור להצטרף אלינו מחר, ואם לאו – בשבת חוזרות הביתה.

צבים ב-Parco Montagnola

צבים ב-Parco Montagnola

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *