פוסטופורטו

Share

העיר פורטו רק נראית קטנה, אך מלבד עליות ומורדות המאריכות את הדרך, יש מה לראות בה גם מעבר למרכז. הגענו לעיר ביום שלישי בשעה 6:00 בבוקר שעון מקומי, קרי – שעתיים לפני שעון ישראל. אחרי כמעט 20 שעות ברכבות (שלוש), כמעט ללא שינה, ירדנו בתחנת הרכבת וגילינו ששכחו לרשום דברים חשובים, כמו כתובת הדירה אליה פנינו מועדות. בקפה התחנה, שם נאלצנו להחביא את שולי מתחת לשולחן, מצאנו רשת פתוחה, רשמו את הדרוש לנו, ויצאנו לדרך. מונית עם נהג לא דובר אנגלית לקחה אותנו לקפה שמתחת לדירה, שם המתנו ועבדנו עד שהיא הייתה מוכנה לקבל אותנו.

✇ אין לכם כוח לקרוא את הכל? הנה שירות נחמד לקוראים »

בשעות הצהריים המוקדמות קיבלה את פנינו קלרה, בעלת הדירה מסבירת הפנים, שגם נתנה לנו כמה המלצות לשכונה, לפני שיצאנו לצוד מזון. בחרנו לשבת באחד המקומות המקומיים באזור השוכן על גבול המרכז, וגם שם קיבלנו יחס חביב ומזון שמנמן ומשובח. המלצר הנחמד הציע לנו לקנח בקפה, אך פנינו מועדות היו לסיאסטה, כפי שנהוג בחצי האי האיברי.
ֿ
ֿ

אחרי מנוחה קלה יצאנו לכיוון נהר הזהב, ה-Douro, שחוצה את העיר לשני חלקים ונשפך לים האטלנטי. שוטטנו מעליו ולאורכו מהשכונה ועד העיר העתיקה, עד שקצת עייפנו, וחזרנו לכיוון הבית. הבית, איזו מילה מצחיקה שמשנה את המיקום שלה כל כמה ימים.

העיר הזו מלאה שחפים. זה נחמד להתעורר לצלילם בבוקר.

חמש דקות מהבית מצאנו את ה"מנזר" שלנו, Snack Bar Guedes, עם בירה אחת, יין לא ממותג, ופרניל שהוא אחד הכריכים הכי טעימים שאכלתי בחיי, שכל מה שיש בו זה חתיכות חזיר צלוי ברוטב בירה ועגבניות. הבשר כה נימוח, והרוטב כל כך מושלם, שהלחם (יצירת מופת בפני עצמה) לא צריך שום דבר נוסף בתוכו. כבר שלושה ימים שאנחנו מקפידות לאכול אחד כזה, לפחות, ביום.

את ערב ראש השנה העברנו בניחותא. שוטטנו בחלקים אחרים של העיר, עברנו בשוק מט לנפול Mercado do Bolhao, בבית העירייה אשר ב-Pacos do Concelho. כל המבנים בדרך, בשדרת Dos Aliados יפים וישנים, כמו העיר הזו. פסלים חצובים בהם, זכר לימי תפארת, אך העזובה מסביב, והיעדר השימור מזכירים למבקר ולגר בה שהמשבר רחוק מלהסתיים. אחרי ביקור בפארק Cordoaria עלינו על טראם ישן, שממש כמו בימים עברו, אנשים קופצים עליו מהצד ותופסים טרמפ, וחזרנו הביתה לאגור כוחות להמשך. את הערב העברנו שוב במנזר המקומי, שתינו המון, אכלנו דברים מוזרים ואיחלנו זו לזו שלא נצטרך לשלם בשקלים בשנה הקרובה.

שתינו הרבה, וצנחנו לשנת לילה מוקדמת ומתוקה, עד שהתעוררנו באמצע הלילה לרעש הכי אהוב עלי בעולם: סופת ברקים ורעמים וגשם.

והיום היה יום חופש, אפילו לפרילנסיות, אז יצאנו מוקדם לעבר המוזיאון לאמנות מודרנית Fundação de Serralves. החלק הכי מלהיב של המוזיאון, שאותו בנה אלוורו סיזה הפורטוגזי, הוא הגן שלו, שהוא עצום ומרתק. התחלנו את המסלול בפסל של Richard Seraa, שאני מחבבת עוד מהגוגנהיים של בילבאו, עברנו דרך חווה חקלאית עם סוס, חמורים, כבשים ומיני בעלי כנף, עצי חבושים וערמונים, עברנו באגם חמוד עם ברווזים ודגי זהב, הגענו לבית מפואר – Serrvales Villa, שבעבר היה שייך למשפחה פרטית והיום הוא פתוח לציבור. גם בתוך הבית עצמו יש תערוכות של אמנות מודרנית מתחלפות, אך הכיף הגדול באמת הוא פשוט לשוטט בחדריו הריקים. בהמשך הגן מצאנו עוד יצירות אמנות חביבות, אך האושר הגדול באמת היה פסלו של קלאס אולדנבורג, שמאז שקראתי עליו במסגרת התחקיר על ויטרה, התאהבתי ורציתי לראות שוב את הפסלים הגדולים, המטופשים והחינניים שלו.

בדרך חזרה עצרנו להתבונן במבנה של Casa da Musica, מבנה מרשים ומגניב ביותר שבנה רם קולהאס, ששווה לצאת בשבילו מהמרכז. בדרך חזרה הביתה החלטנו להיכנס גם למוזיאון הצילום (הכניסה חינם לכולם), השוכן במבנה שעד שנת 1974 שימש כבית סוהר. בקומה השלישית אפשר לראות את העיר מלמעלה, ולסמן על הדרך V על הקתדרלה, שלמי יש כוח ללכת לראות אותה.

חזרנו הביתה לשולי הקטנה, לקחנו אותה למנזר לאכול ארוחת צהריים וערב, וחזרנו הביתה עם בקבוק יין שעולה 2.15 אירו. מחיר מצחיק.

יש תגובה אחת ל "פוסטופורטו"

  1. רוני הגיב:

    כמעט בא לי לחזור לשם 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *