לשוטט בשטוטי

Share

העיר שהכי פחות ציפיתי לה הפתיעה לטובה יותר מכולן

Nacker

מבט אל העיר מנהר הנאקר

לא היו לי שום ציפיות משטוטגרט. העיר שסגרה את חופשת הקיץ שלנו הצטיירה בדמיוני כמקום שלא נחבב. חברים שביקרו בה בעבר כינו אותה שטוטי, אבל לא ממש יצאו מאזור שדה התעופה. המורה לגרמנית מהמערב סיפרה בשני שיעורים שונים על הפעם שבה הלכה לאופרה העירונית ועטתה את מיטב מחלצותיה כדי להתאים לסטנדרט. כיוון שהמלונות הוזמנו יחסית ברגע האחרון, מצאנו רק אחד במחיר סביר וגם הוא בשכונה מרוחקת ממרכז העיר. לא באמת היה לנו אכפת – נסענו אליה בדיוק כפי שנסענו לפרנקפורט ושטרסבורג: המטרה היתה בזל וכל היעדים האחרים היו תחנות אקראיות בדרך אליה.

Nacker

שמים כחולים ביום השני

התחנה המרכזית, שנמצאת בשיפוצים מאז ינואר 2017 (ועד 2023), עצומה, רועשת ומלאת יונים. לא יצאנו אל העיר ומיד המשכנו בדרכנו למלון, שנמצא במרחק תחנת S אחת וכמה דקות הליכה לאורך כביש עירוני סואן. ברחוב זיהינו חנות מזרונים (או אולי מכבסת כספים), סלון יופי, בית ספר לנהיגה, מספרה ומסעדה אחת שקיווינו לאכול בה, אך התברר שהיא סגורה בימי שני. מצידו השני של המלון היו אתר בנייה ופסי רכבת ואנחנו תכננו להעביר את הערב שרועות על המיטה, צופות ברכבות חולפות. אבל אם חוזרים באותה הדרך שבה הלכנו וממשיכים ברחוב שממנו פנינו בהלוך, מגלים שהמלון שוכן כמה דקות ממרכז העניינים של Bad Cannstatt, אחד המחוזות החיצוניים של העיר. באד-קאנטשטאט, כך למדנו בדיעבד, הוא האזור העתיק והמאוכלס ביותר של שטוטגרט ואחת העיירות בעלות ההיסטוריה המשמעותית ביותר בה.

Weinstube Klösterle

המנזר מ-1463, שבו שוכנת המסעדה

אבל את כל זה לא ידענו כשצעדנו רעננות ומקולחות לכיוון המרכז, שאותו כינינו שפנדאו, על שם השכונה הברלינאית המרוחקת, שמתעקשת להמשיך להתקיים כעיירה עצמאית. מדרחוב ובתי עסק גנריים, מסעדות ובתי יין לרוב. שוטטנו לקצה אחד ומצאנו את תדאוס הטרול (Thaddäus), שם העט של מספר הסיפורים והעיתונאי האנס באייר (Hans Bayer). הכיכר הנושאת את שמו צמודה לנהר הנקאר (Neckar), ושם הבחנו בשלט הנושא את שם המסעדה שחשבתי שאולי נאכל בה. כל כך שמחתי שנמצאה כך במקרה והתלהבתי לראות שעל דלת מבנה המנזר המרשים מתנוססת מדבקה דהויה של מדריך מישלן, שכלל לא הבחנתי ששמה אחר. רק בשובנו הביתה הבנתי שמה שראינו היה שלט לקידום אירוע של המסעדה שחיפשתי, ולא המקום עצמו. אבל הבלבול שנפתר רק לאחר מעשה היה לטובה, כי הוא הוביל אותנו לארוחה שוואבית ערבה לחיך.

Weinstube Klösterle

התפריט, בכתב יד מחובר ומלא אופי, הפך את הקריאה למשימה מאתגרת, שכללה ניחושים ושימוש במילון. רק כששאלנו את המלצרית העסוקה שיצאה ונכנסה מהחצר לחלל המסעדה לפירושה של מילה מסוימת, היא הציעה תפריט באנגלית. עד אותו הרגע, אוצר המילים שלנו והאופן שבו התבטאנו הסגיר זרות מסוימת, אבל לא במידה שתחייב תפריט למתקשים. בחצר היה קריר ונעים והריזלינג, שהגיע בכוס זכוכית מפתיעה, היה מדויק בחמיצות ובמתיקות בו זמנית. הסלט הקטן, שבו נכללו כמה ירקות עם טעם וכף של סלט תפוחי אדמה תוצרת בית, הגיע לפני המנות העיקריות ונלעס שתי דקות בדיוק לפני בואן. קציצות (Fleischpflanzerl) ברוטב בקר ופלפלים של שף מאוהב ושפצלה, ומחבת עם תפודים קלויים, נקניקיית דם ונקניקיית כבד וביצת עין. היא זכתה לשם ״גן עדן וגיהינום״ (Himmel und Hölle), ואני הסכמתי עם חלקו הראשון. זה היה שבוע של רצף טעים במיוחד, שכבר זמן רב לא התענגנו על שכמותו, ככל הנראה מאז טורינו. שכחתי כמה טעימה ומעניינת יכולה להיות ארוחה במסעדה, משהו שכמעט ולא מצליח לקרות בברלין. לא ככה.

את שארית הערב העברנו בבהייה קלה ברכבות החולפות ולא ספרנו אפילו עשרים קרונות לפני שנרדמנו. אחרי שיטוט עצל ביום המחרת הבטחנו שעוד נשוב ונשתדל לבקר גם בשטוטגרט עצמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *