חבל שהיית ולא רק חלום

Share

שלט האזהרה ניצב לפנינו ואנחנו סרבנו לראותו. עוד כשחיפשנו מה יש לה לתיירת הממוצעת לעשות בוופרטל, לא הניבו חיפושי הרשת שלנו דברים מסעירים במיוחד – היו רק שניים: הרכבת התלויה וגשר הלגו (לא נעביר עליו מילים, הוא פיקטיבי לגמרי).

כיוון שלא מצאנו מקום אחר לישון בו באזור, החלטנו שבמקרה הכי גרוע פשוט נצא ונטייל ממנה. אולי היינו צריכות להסתובב כשראינו את תאי שמירת החפצים של הדויצ׳ה-באן כשהם עטופים בסרטים אדומים-לבנים שהתנופפו ברוח. כמו השיר הנורא הזה על המלון שאי אפשר לעזוב אותו אף פעם, כך היינו צריכות להבין שאם לא נקפוץ בחזרה על הרכבת (ולא משנה לאן היא נוסעת) זה לא ייגמר בטוב.

וופרטל

אומרים שהיה פה שמח?

אבל התעלמנו מסימני האזהרה ומהיונים וערימות הלשלשת, אלה מנת חלקן של תחנות רכבת רבות בעולם – גם אלה שאינן פרוצות לרוחות ומגנות על הנוסעים והשבים, על אחת כמה וכמה תחנות שנמצאות בשיפוצים. שתי דרכים עומדות בפני היוצאת מהתחנה המרכזית בוופרטל: האחת כוללת מסע על גשר מאולתר ומדרגות רשת, שבסופן מפגש עם אזרחי תחנת הרכבת התלויה והפסאז׳ האפלולי שרוחש תחתיה; השניה משלבת הליכה אתגרית על הכביש שמוקף אתרי בניה מעלי אבק. אותו האבק ילווה אתכם גם בדרך הראשונה, אלא אם התמזל מזלכם לצעוד בגשם שמלחלח אותו.

וופרטל

פריץ, איש הסוכר בכיכר השוק

בחרנו בדרך הראשונה, כי פנינו היו למרכז המידע לתייר בכוונה לאסוף מפה וברושורים. כשמצאנו אותם למדנו שיש הרבה מה לראות – מחוץ לוופרטל. אבל גם אז לא ויתרנו. הלכנו למלון ומשם לארוחה בבית הקפה שמול העיריה וכיכר השוק. בעיר אחרת ודאי היו נכתבים שירים על בית הקפה שמול השוק – בטח כתבו כמה אודות זה שבו ישבנו בדיסלדורף השכנה – אבל על זה של וופרטל חבל לכלות מילים. אכלנו בו שתי ארוחות ושתינו כמה כוסות יין, והתרשמנו שגם עובדיו אורחים בו בלית ברירה.

וופרטל

ביתו של פרידריך אֶנְגֶלְס ב״עיר העתיקה״

הגשם המשיך לרדת ברוב שעות היום והלילה. וופרטל, כך אמרו לנו אחר כך חברינו הגרמנים יודעי הדבר, ידועה בכמויות המשקעים המרשימות שלה. אז ויתרנו על שוטטות בבתי כלבו עצומים ומדידת בגדים שלא התכוונו לקנות, ונכנענו להיעדר הקסם של חדר המלון המָהוּהַּ שלנו, שממנו – יש! – אפשר להשקיף על בית הקפה העגמומי.

יש בסביבתה של וופרטל מסעדות מעניינות, אך בעיר עצמה, Leider nicht. הלכתי לקנות סיגריות ולראות אם משהו מסתתר ברחובות שמעבר לבתי הכלבו. חציתי את הכביש שבין כיכר השוק לבין העיריה ונכנסתי ברחוב שמוביל לבית הכנסת הישן. אותו לא מצאתי, אבל פאב שהרגיש מוכר והגיש גם אוכל חם דווקא כן. בילינו שם את הערב בשיחה עם אוּדוֹ הטבח, שהחמיא לעיר כשכינה אותה ׳מואביט׳ של דיסלדורף, ועם המוזגת הפולניה-יהודיה שסיפרה לי את קורות חייה והזמינה אותנו לוודקה. התנחמנו במזון, שתיה ודיאלקט מובן יותר מזה הברלינאי.

קפה פרידריך

מנות ווסטפליות מנחמות

ביום המחרת ניסינו, יחד ובנפרד, לחבב את העיר ולמצוא בה בדל קסם, נצנוץ מעורר השראה שפינה באוש ראתה ואנחנו לא, אבל לא מצאנו דבר. וזה מצחיק, כי שתינו למדנו על קיומה של וופרטל באותו הזמן וזרעי הרצון הלא מודע לנסוע אליה נזרעו עוד לפני שעלינו יחד על מטוס. את היום בילינו בנסיעות הלוך ושוב ברכבת המרחפת, יחד ובנפרד, וחיפשנו אחר משהו שכנראה לא קיים. אם נניח בצד את העובדה שהיא הסכימה להיכנס לקופסה שמרחפת באוויר, ניתן לומר שהדבר הכי מסעיר היו ארבעת הכרטיסנים שעלו בו זמנית על רכבת שהיו בה פחות מעשרה נוסעים.

את אותה אדריכלות מהפנטת של פינה לא מצאנו בשום מקום, גם לא שום דבר שיכול לעורר השראה. כשחבר אמר לי שזה בדיוק העניין, שפינה הצליחה ליצור את כל הדברים המופלאים האלו מתוך וופרטל, נרקמה בראשי פרשנות אחרת לרקדנית עצומת העיניים, שמשוטטת פרושת זרועות ברחבי במה גדושת כסאות עץ שחורים נטולי חן.

אולי העיר ירוקה משראינו, טיילנו רק בגן הבוטני הירוק והעגמומי. תערוכת הפרפרים האקזוטיים היתה כנראה האטרקציה המרכזית שלא ידענו להעריך, ואפילו הביקור בבית הקפה ״הכפרי״ הסתכם בסתמיות: מרק מימי מהרצוי ועוגת רוסישצופקוכן, שהיתה יכולה להיות בסדר אם מעולם לא אכלת את זו של קפה ראום בפרנצלאואר ברג.

וכך מצאנו את עצמנו מבלות שעות מול הטלוויזיה העתיקה בחדר המלון, צופות בערוץ ששידר שידורים חוזרים מהיום לפני אי-אילו שנים בהיסטוריה. מהדורת החדשות דיווחה על מחאת רופאי השיניים במדינה, פצצה בלונדון, המלחמה בגרוזיה ומעללי בוריס ילצין ב-7 באוקטובר 1992, חדשות האופנה ששודרו אחרי זה היו מזעזעות לא פחות. רק קולו הבוטח של בוב רוס, הצליח להפנט אותנו בפרקים רצופים של "The Joy of Painting״. מכתבים רבים הגיעו אליו, סיפר רוס – שתוכניתו שודרה בשנים 1983-1994: 31 עונות ו-403 פרקים – עם בקשות שיסביר כיצד מציירים ״נוף ים״. רוס, שנדמה שבאמת קרא כל אחד מהמכתבים שנשלחו אליו, בחר ללמד את הצופים איך לצייר סצינת ים לילית: כל מה שהוא עשה במשך חצי שעה היה להחזיק פלטת-צבעים ביד אחת ולצייר ביד השניה בעודו מקריין את מעשיו. אין עוד נפש חיה באולפן, שתי מצלמות מעניקות לצופים שתי זוויות בלבד: לעיתים נפתח הפריים ומתמלא ברוס עצמו, פעמים אחרות נראות רק ידיו. המונולוג הארוך שלו נדמה טבעי לגמרי, אולי התחבא שם טלפרומטר ואולי הכל שונן בראש. טון דיבורו הרך הטיל עלי שינה ממנה הקצתי שוב ושוב, בכל פעם שבה ניער את מכחולו אחרי השטיפה – כפי שנהג לעשות מדי כמה דקות בחדווה.

התחנה של וופרטל נמצאת בשיפוצים מסיביים שצפויים להימשך עד שנת 2020, כך מבשרים השלטים הסובבים אותה, מהם נפרדנו לשלום בצאתנו מהעיר. תאי שמירת החפצים נראו עלובים עוד יותר במבט מהרציף בו המתנו לרכבת שתיקח אותנו למונסטר היפה. אפילו לא הבטנו החוצה מהחלון כשעזבנו את מה שייזכר לעד כאחד המקומות המדכאים בעולם. לפחות הצלחנו לצאת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *