סוף שבוע בניס

Share

איך סלחתי לצרפת ב-12 דקות כפול 240

הטיילת בניס

הטיילת בניס


אני לא מצליחה להיזכר אם היו אלו ארבעה ימים או שבוע וארבעה ימים מאז הפגישה הראשונה שלנו, אבל עוד לפני שזוגתי שתחיה ואני ׳יצאנו מהארון׳ בפני החברים שלה, היא שידכה ביני לבין כמה חברים שחיפשו מפיקה לערב הרצאות. ביום שישי בצהרי היום התיישבתי – למה שהתברר כראיון עבודה – מול שלושה אנשים, ששאלו אותי שאלות נורא חכמות, שלא הבנתי את הקשר שלהן לעבודת ההפקה הנדרשת, וניסיתי להנמיך את השיחה לסוגיות הפרקטיות. הנחתי שאוכל להתמודד עם מה שזה לא יהיה שהם צריכים, אבל לקח לי זמן להוציא מהם רשימה מסודרת.

מאז הפגישה הראשונה עברו כמעט שש שנים, מה שאומר שגם מיטל ואסף, ולתקופה מסוימת גם 12 דקות, חלקו איתי שישית מחיי, כשרוב הזמן אסף (ולירון שלו) בברלין, אנחנו נודדות בין ערים ובסוף מתיישבות בברלין ומיטל (ונדב) רוב הזמן בתל אביב, עד שבקיץ שעבר עברו להתגורר לשנה בניס עם לב שלהם. אנחנו כבר בילינו עם מיטל, שבאה באוטובוס לטורינו לסוף שבוע, ועכשיו נסענו לבקר אותם בניס עם אסף ולירון שלו.
הטיילת בניס
כך יצא שבילינו בניס את אחד מסופי השבוע הכי גשומים בעיר (המתפארת ב-300 ימי שמש בשנה), שהיה במקרה לגמרי אחד מסופי השבוע השמשיים הראשונים בברלין (שמופתעת מדי פעם כשזורחת בה השמש). היינו שלושה זוגות מהגרים עם ילד חמוד אחד, משוטטים ברחובות ובטיילת למרות הרוחות ומחפשים מחסה וכוס יין כשהגשם מתחיל להעיק. ניס הצליחה לשבור את החרם על צרפת, שהחזיק מעמד מאז ה-26 בנובמבר, 2012 – אז קנינו כרטיס נוסף רק כדי לחזור יום קודם מהביקור השני בפריז, שהיה עוד יותר מחריד מקודמו, אבל היה שווה את כל הסבל בזכות זה.

את פריז וליסבון אנחנו שונאות באותה מידה מסיבות שונות לחלוטין. כבודה של פורטוגל ניצל בזכות העובדה שהכרנו את פורטו לפני שהגענו לבירה בעלת יחסי הציבור הטובים, וגילינו עיר דהויה ומטונפת. גם היונים שמילאו כל פינה בעיר, שפשפשיהן התלוו אלינו להמשך הטיול בפירנצה, הזכירו את אותן היונים המטונפות המתעופפות ברחבי פריז. משתיהן גם נסענו ליום אחד: מפריז לביקור בבית של קלוד מונה בז׳יברני, ומליסבון ליום שיטוט בעיירה הציורית קשקאיש, שהיתה קצת מיותרת, אבל לפחות הוציאה אותנו מהלכלוך.


כמו בפורטו, גם בניס, שהצילה את כבודה של צרפת, יש שחפים. לא רק בטיילת או בבניינים הצמודים לים כמו בליסבון, אלא בכל העיר. גם האוכל בה, בדומה לאוכל של פורטו, היה משמח יותר מזה שנמצא בערי הבירה; האנשים היו נעימים יותר למראה; הרחובות המו בשקט; האנשים הלכו לאט; היין ערב יותר לחיך.

הביקור הראשון שלי בפריז היה הרבה לפני שהמציאו אותה, בטיסת קונקשן בדרך לתאילנד עם החבר. בטיסה הלוך עמדו לרשותנו כמעט 12 שעות לבלות בעיר, וכיוון שהגענו בשעות הבוקר וכוחנו במותנינו, עלינו על אוטובוס לשער הניצחון והתחלנו לצעוד לאורך השאנז אליזה, מעבר לפלאס דה לה קונקורד, גני הטולרי ומוזיאון הלובר. אני זוכרת ששום דבר בלבוש שלנו לא הלם ביקור בפריז, בטח שלא כפכפי הקרוקס הצבעוניות שנעלנו, אבל לא היה לנו אכפת מכלום באותה התקופה. אני זוכרת שהבטתי על האנשים שישבו על כסאות נוח מול אגם קטן באמצע פארק במרכז העיר, ושאלתי את עצמי איך נראים החיים כשיש לך אפשרות לשבת על הדשא מול מים ביום שמש נעים, ולקרוא ספר או לנמנם ככה סתם.

Jardin des Tuileries

גם כשבאתי איתה ב-2012 הם עדיין ישבו מול המים ביום שמש נעים


והחיים האלו טובים יותר, הבנתי כשהביקורים בערים אחרות הצטמצמו לשבוע עד עשרה ימים ואני הפכתי מנוודית למהגרת. אחרי שנתיים בעיר אני קצת שמחה על בוא הקיץ, עם הימים הארוכים והלילות הנעימים, ומחכה לימים שבהם אוכל לשבת על הדשא מול המים ביום שמש נעים ולקרוא ספר או לנמנם ככה סתם. מזג האוויר הוא זה שמכתיב איך ייראה היום ולעיתים גם מצב הרוח. כעת ימים נעימים שוררים בברלין, הנסיעות לטורינו ולים הצפוני מתקרבות במהירות ואחריהן יגיע הקיץ המוזר, שבסיומו שוב יחלו החגים. את ימי החופש האלה ננצל כנראה לביקור בשטרסבורג וסביבתה, כי מבחינתנו פריז יכולה לחכות למישהו אחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *