גלויות מנסיעה שהסתיימה

Share

הפעם האחרונה שבה שמתי לעצמי שעון מעורר הייתה ביום חמישי, ה-27 באוקטובר. השעון כוון לשעה 05:15 בבוקר, ואני הספקתי לחטוף תנומה בת כשלוש שעות עד שהתעוררתי רבע שעה לפניו.

זריחה ורודה בין הגגות

זריחה ורודה בין הגגות

רצף האירועים שהוביל לשעה הכה מצערת הרגיש כמו תסריט גרוע של סרט שאיש לא ירצה לצפות בו: הטיסה שלנו ליום המחרת בוטלה עקב שביתה בת 24 שעות בחברת Eurowings, האינטרנט בדירה – שהוגבל לגיגה אחת ביום – נגמר בשעה שהשוונו מחירים בין טיסה למחרת, בעוד שלושה ימים, חזרה ברכבת, או טיסה מעיר אחרת, הצדקנו את השימוש ברשת האלחוטית של מקדונלדס על ידי הזמנת קפה שנשתה עד תומו ב-22:45 וכל זה נמהל בייאוש, עצבים וחוסר יכולת להירדם במיטה שבסיסה חרק תחת כל קיפוץ של מזרן הקפיצים.

סתיו בדרום טירול

סתיו בדרום טירול

לראות זריחה זה כמו לראות שקיעה רק הפוך. ממנה הדרך לכוס היין רחוקה עוד יותר. נפרדנו מקריין הרכבת שהזהיר אותנו במשך חודש שלם שוב ושוב ATTENZIONE Non oltrepassare la linea gialla בהתקרב הרכבת, והתחלנו מסע שצפוי היה להימשך כ-15 שעות ושלוש רכבות. בשעתיים הראשונות בריגונלה לוורונה (verona) בהינו מהחלון וניסינו להתעורר קצת. חצי שעה לטיול פיפי-קקי, קפה ומאפה ואריזת באצ׳ו כי לא עברנו בדיוטי, שרק כשהגענו הביתה גילינו שהיא פתוחה ושוקולד אחד חסר בה, ועלינו לרכבת הבאה. למודות ניסיון, נשארתי במקום שהוגדר כבסדר עם שולי והתיקים, והיא יצאה לתור אחר מקום שווה יותר שנמצא עד מהרה, ״זה אמנם תא של שישיה, אבל יש שם רק אשה אחת״.

המסע בין ורונה למינכן היה המופלא ביותר שהיה לנו מאז נסענו מבילבאו לסן סבסטיאן. בין הרים ובין כרמים טסה הרכבת, ומכל האנשים עם מומחית להיסטוריה יצא לנו לשבת. שאלתי אותה אם היא יודעת באיזה מחוז אנו נמצאים, כי לא הייתי בטוחה אם עודנו בוונטו (Il Veneto) או בזה שבא אחריו ושמו חמק ממני. תשובתה הייתה עשירה ממה שציפיתי לקבל, וגלשנו לשיחה שכללה הסבר על הדרך בה אנו נוסעות, שבעבר שימשה מעין דרך המלך המחברת בין גרמניה הנאצית לאיטליה של מוסוליני. בעיצומה של המלחמה, נפגשו באמצע הדרך במעבר ברנר (Brenner Pass) וציינו את ברית הפלדה בין שתי הדיקטטורות. בשנים שאחרי המלחמה, סיפרה המלומדת, חסמה איטליה את כניסת הרכבות מאוסטריה לשטחה על הפסים ההיסטוריים, והתנצלה על כי אינה בקיאה כל כך בהיסטוריה חדשה, התמחותה באשור ובבל.

גשר אירופה

גשר אירופה

יום הקיץ האחרון של השנה היה רק חצי יום. בין ורונה למינכן חיממה השמש את התא המחומם גם כך, ואני הנחתי את הז׳קט שלי על פתח האוורור כדי למנוע את הפיכת התא לכבשן. דחקתי את שולי לקצה שלישיית המושבים שזכיתי בה כשהגיעה הקריסה הראשונה ושכבתי על המקום שהכלבה השאירה לי, בהיתי בנוף ונמנמתי קלות. שוטרים חמושים, שעשו סיור ברכבת הלוך ושוב, הביטו עלי במבט מוטרד ותוהה על דרגת פליטותי.

בברנר יש גם אאוטלט

בברנר יש גם אאוטלט

את הנוף שראינו לאורך המסע לא יכולתי לצלם מרוב התפעלות. הרי האלפים הנישאים שהרכבת דוהרת בצלעם ומתחתיהם הכריחו אותנו לשנות את תנוחת ישיבתנו ולזוז תדיר ממקומנו כדי לראות אותם משני הצדדים. גשר אירופה (Europabrücke) בגובה 180 מטר מעל הקרקע וכולו יצוק בטון הנושא בששת מסלוליו מכוניות ומשאיות לאורך 820 מטרים, נשמתנו נעתקה בפחד למראה. העמקים המאוכלסים במקומות ישוב קטנים ואחרים טובלים בירוק מארץ הירוקים וחיות המשק מלחכות בהם העלו בנו מחשבות על לרדת בתחנה הבאה ופשוט להישאר. דרום טירול היקרה, שמענו שמיטב הלהקות הנאציות מגיעות מהנפה האוטונומית שלך, אך את כל כך יפה שהחלטנו לא לנטור לך, וביום מן הימים עוד נשוב.

דרום טירול

עוד נשוב אליך

בשלוש ערים שרצינו לבקר בהן עברנו במסע האחרון: ורונה, אינסבורק ומינכן, שבה חילצנו עצמות כחצי שעה ועלינו על הרכבת שהביאה אותנו מותשות ורצוצות הביתה. השמש שנעלמה במעבר הגבול בין אוסטריה לגרמניה, לא הפציעה עוד בשעות הנסיעה. הרכבת של הדויטשה באן התעקשה לנסוע באיטיות מחרידה ולעצור מדי פעם מול תמונת נוף של שום דבר מעניין במיוחד. רציתי לשנוא את הדויטשה, בעיקר כשהגענו באיחור ניכר אל העיר, עייפות רעבות ומטונפות. רציתי לשנוא אותם כי באתי מאיטליה ושם הרכבות עומדות הרבה יותר בזמנים ומרשות לעצמן לנסוע במהירות של 300 קמ״ש. אבל אז נזכרתי בערב הקודם, בהודעת המערכת שאמרה ״אנו חווים עומסים חריגים על שרתינו״, באסימון שנפל לנו שכל הטיסות של החברה בכל העולם בוטלו וזו הסיבה לעומסים, ובכרטיסים ששבו והופיעו לפנינו מוכנים לקניה אחרי שהתחברנו למשתמשים שלנו כדי לבדוק אם זה ישנה משהו.

ומאז חלף כבר למעלה שבוע. מאז לא שמתי שעון אפילו פעם אחת. אחרי החגים שמח לי, סוף סוף הפכתי לפרילנסרית אמיתית שהזמן שלה ברשותה. היו לי עוד דברים רבים לומר, בין היתר כי סוף סוף יש לי חשק לחשוב, לקרוא ולכתוב אך עבדתי היום שעתיים בגינה וכעת כואבות לי הידיים כמו שלא כאבו לי מאז קשרתי עצים במטע התפוחים בברעם. המשך יבוא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *