פעם שלישית גלידה

Share

יציאה לחופשה היא עניין משונה. בעיקר בהתחשב בעובדה שאנחנו אף פעם לא באמת בחופש, ובכל רגע נתון אנחנו זמינות לטובת לקוחותינו השונים. חגי תשרי הסתדרו השנה בצורה מופלאה בלוח השנה, אז החלטנו לנסוע לחודש שלם לאיטליה. חודש שלם לא בבית, לא בשכונה, לא בעיר שלנו. תערובת של התרגשות עם החזרה למקומות הישנים והאהובים עלינו, עם געגועים לפרקים לישיבה עצלה על המרפסת תוך נפנוף לשלום לשכנים המוכרים.

Gelateria Santa Trinita

Gelateria Santa Trinita


תחושת הזמן קצת מעורפלת, אך נדמה לי שחלף שבוע ומחצה. למעלה משבוע שאנחנו בפירנצה, אותה היינו אמורות לעזוב אתמול (ב׳), לטובת מסע לאורך הים עד גנואה. מעט דברים סגרנו מראש, בעיקר כי טיילנו עם חברה, ועל כל היתר החלטנו להחליט בהמשך. הרפתקאות. נדמה ששנים לא יצאנו להרפתקאות. בסופן של שעות של חיפושים והשוואות ביקשתי ממנה להישאר פה עוד יומיים, תראי, האולטרה ארנו התחדש והשתנה, בואי נקדיש לצד האחר של העיר עוד קצת זמן, בואי לא ננסה שוב את מזלנו בטבע או בערים בעלות סקס-אפיל שמשלב את ליסבון, רומא ועזה.

אני אוהבת את פירנצה, היא קטנה ויפה ותמיד מקבלת את פנינו באהבה. את החיוך הנמתח על פנינו עם כניסת הרכבת לסנטה מריה נובלה לא יבין זר.

כל כך הרבה השתנה בה בשנתיים שחלפו מאז ביקור הבזק האחרון, ועם זאת הכל נותר על כנו. הלוטרות עדיין שורצות בשיחים שצמחו פרא מול הקונסוליה האמריקאית, ששיפוץ חזיתה הסתיים בהצלחה, אך כעת אסור להתמהמה בנקודת התצפית האהובה עלינו בפתחה, כך אמרו לנו החיילים השומרים בכל פעם שחיפשנו אחריהן ובהינו בעגור(סקי) האפור שנותר שם גם הוא, במשך פרק זמן שנחשב ארוך או מסוכן לביטחונה של הקונסוליה.

הקונסוליה האמריקאית בפירנצה

מן הצד השני של הנהר, אפשר לצלם את הקונסוליה ולא להיחשד בריגול


האמריקאים משנים את פניה, ונוכחותם של הצעירים בהם בשנים שחלפו הביא לחקיקה חדשה: אין למכור אלכוהול בחנויות ובשפטים המקומיים אחרי השעה תשע בערב. זה לא לובי בעלי הברים והווינוטקות, אלו אמריקאים שיכורים ומטומטמים שהורסים לתושביה ומבקריה האחרים את החווייה.

ביום הראשון יצאנו לעבר העיר, לסמן לחברתנו וי על המקומות החשובים בה. החל מהדואמו שחלקים נרחבים בו כבר נוקו ושישו הקררי מבהיק; דרך פיאצה רפובליקה והקפה המושלם בג׳ילי, שהמוכרת הקבועה בעלת השיער הלבן לא קיבלה בו את פנינו, אך הבחנו בה בדרכנו לשירותים מחלקת הוראות מכיוון המטבח; משולשי הפיצה הנהדרים של Pizzeria Toto, שהם תמיד הבחירה הראשונה למרות דוכן הטריפה הסמוך; פיאצה סניוריה שהחלה לארח פסלים של אמנים עכשוויים; הגשרים כולם והגלידה הטובה בעיר.

גם ביום השני הסתובבנו סחור סחור, ובערב הלכנו לבקר בבר השכונתי שלנו, עם רצף הקליפים המחורבנים הרגיל. רבים מהקבועים שהכרנו וזיהו אותנו הגיעו אף הם למרות שהיה זה רק יום שלישי, לכבוד יום הולדתו החמישים של האיש עם המכנסיים והחולצה השחורה. מיקולינו, זהו שמו כך גילינו, אבל מבחינתנו הוא האיש עם המכנסיים המגניבות בתבל, עם הדפסי פלפלים, מדורות, דגלים ושאר דוגמאות צבעוניות. אז שתינו לכבודו עד שלא יכולנו עוד, קנינו לו קנלוני מהגלידריה הסמוכה וחזרנו לביתנו. קנינו פסטה אשוטה מהמכונה, שתינו לימונצ׳לו בדירה הישנה והלכנו לישון.

Santa Maria del Fiore

Santa Maria del Fiore – צריך לראות אותו גם בלילה


בשלושת החודשים שגרנו בה לא הטרחנו עצמנו לגג המלון הסמוך לאפריטיבו. למרות קוטנה, העיר הזו תמיד מלאה לנו באפשרויות, ואלו הקרובות לנו תמיד נדחו למועד לא ידוע. בערב האחרון של חברתנו החלטנו לסור אליו לכוסית אחרונה, ולמרות הקור ישבנו בגג המשקיף אל העיר. אהובי, איל דואומו, נשקף מן הגג בכיפת הזהב המנצנצת שלו.

ופתאום חזר הזמן והמרחב להיות רק שלנו, ביום שישי אחד נותרנו לבדנו וההרגלים הישנים עימו. אחרי בוקר שהחל לפנות וכמה ניסיונות להשלים כמה שעות, החלטנו לפנק את עצמנו ב-day trip לסניף הקרוב של אסלונגה, סופר האפשרויות הבלתי נגמרות. אחרי כל כך הרבה זמן עם אורחים וכמדריכות תיירים, כל מה שרצינו היה לאכול בבית הזמני, פסטת שאריות מפורקטה וביסטקה, ולראות איזה סרט.

בצידו השני של הארנו, מעבר לעיר העתיקה, מצאנו כמה מקומות חדשים, בתי קפה וחנויות של מעצבים צעירים שמנסים להעיז ולהציג דברים מעט שונים בעיר שהרנסנס הוא תפארתה, עברה ועתידה. כמה דרינקים מאוחר יותר ולוטרה ששחתה לעבר השיחים לשנת הלילה שלה, נפרדנו מהעיר עד לביקור הבא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *